(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת עינת רביד): הנתבעים לא יכלו לדעת כי הם מפרים זכויות יוצרים בצילומי חתונה.

העובדות: תביעה שעניינה בטענה להפרת זכויות יוצרים בצילומים. התובעים הם צלמים. הנתבעים עוסקים בעיצוב ושיווק שמלות כלה. התובעים טענו כי הנתבעים השתמשו בארבע תמונות שצילמו התובעים במהלך חתונות. הנתבעים פרסמו את הצילומים בחשבון האינסטגרם שלהם, ללא אזכור של התובעים. הנתבעים טענו כי כלל לא ידעו שלתובעים מסורות זכויות בתמונות וכי הואיל ומדובר באירוע פרטי, זכויות היוצרים כלל לא מסורות לתובעים.

נפסק: יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה התובעים לא הוכיחו כי התמונות בהן עשו הנתבעים שימוש הן תמונות שצולמו על-ידי התובעים, שכן טענה זו כלל לא הוכחשה על-ידי הנתבעים.

עם זאת, התובעים כשלו בהוכחת טענתם כי המזמינים (בני הזוג שהתחתנו) חתמו על הסכמים ולפיהם זכויות היוצרים בתמונות שייכות לתובעים. נוכח הספקות שהעלו הנתבעים באשר להסכמים, גם לנוכח השלב בו ההסכמים גולו על-ידי התובעים, וטענות הנתבעים כי המזמינים העבירו להם את התמונות ואף חתמו על הסכמתם לשימוש בתמונות על-ידי הנתבעים, היה על התובעים לזמן לעדות את המזמינים על-מנת שיאשרו כי הם החתומים על ההסכמים. לא הוכח החריג הקבוע בסעיף 35(ב) לחוק זכות יוצרים וזכויות היוצרים בתמונות נותרו של המזמינים.

די בכך כדי לדחות את התביעה, אך גם נסיבות נוספות מביאות למסקנה זו. הנתבעים הציגו הסכמים עם המזמינים שקבעו כי אלה מאשרים לעשות שימוש בצילומים. הסכמים אלה קודמים בזמן להסכמים שחתמו המזמינים עם התובעים. בנוסף, אף אם היתה מתקבלת טענת התובעים לפיה הם בעלי הזכויות בתמונות, אזי יש להחיל את הוראות סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, שכן הנתבעים פעלו כמפר תמים. הנתבעים למעשה לא יכלו לדעת כי הם מפרים זכויות יוצרים. הנתבעים סברו כי הם מוגנים עת חתמו על הסכמים עם המזמינים המקנים להם זכות לפרסם את התמונות. יש מקום לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין פרסום התמונות ללא שם התובעים, תוך הפרת זכותם המוסרית, בסך 1,800 ש"ח לכל תובע. אין צו להוצאות.