(פסק-דין, עבודה ארצי, השופטים גליקסמן, אופק גנדלר וסופר): מוקד הפרסום בדוא"ל הוסט בכללותו מגופו של עניין לגופו של אדם.

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בת"א [סע"ש 42342-06-14], שקיבל את תביעת המשיבה וחייב את המערערים לשלם לה פיצוי בסך 27,000 ש"ח מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, וכן הוצאות משפט בסך 6,000 ש"ח.

המשיבה עבדה כנציגת מכירות במערערת (ישראייר), עד למועד פיטוריה. המערער שימש כמנהל מוקד ההזמנות בישראייר והממונה על המשיבה. המשיבה התארחה במלון באילת במסגרת הטבה שקיבלה מהמערערת. המשיבה פוטרה מעבודתה בנימוק כי עברה עבירת משמעת חמורה, שעיקרה בניסיונה להיכנס לבריכות שחייה במלונות אחרים באילת, לכאורה מתוקף תפקידה. עילת התביעה מקורה בהודעת דוא"ל ששלח המערער לעובדי החברה, בה פירט את הסיבות לפיטורי המשיבה.

ביה"ד האזורי קבע כי ההודעה טומנת בחובה יסודות של לשון הרע כמשמעות המונח בחוק; כי ההודעה נשלחה לכ-11 איש, אולם פוטנציאלית נחשפו אליה כ-50 מעובדי החברה וכי המערערים לא עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם להוכיח את כל המעשים החמורים המיוחסים למשיבה בהודעת הדוא"ל. הקבע כי ההודעה נוסחה על דרך ההגזמה וברישול, באופן שיש בו ליצור רושם של חומרה מוגברת שאינה עולה בקנה אחד עם העובדות. מכאן הערעור.

נפסק: דין הערעור להידחות. הודעת הדוא"ל שנשלחה מהווה "לשון הרע". הפרסום מייחס למשיבה, תוך ציון שמה, "עבירות משמעת חמורות" ובאופן עקיף חוסר אמינות. פרסום פרסונלי זה מהווה לשון הרע שכן יש בו כדי לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. משלוח ההודעה מהווה "פרסום". אף אם יש מחלוקת לגבי היקף התפוצה, הרי שאין חולק כי ההודעה נשלחה ל-11 אנשים זולת המשיבה.

לפרסום לא עומדת הגנת סעיף 14. אף אם בית המשפט יניח כי עיקר הפרסום היה אמת וכי הפרטים בהם לא היה הפרסום מדויק הם פרט לוואי, עדיין לא מתקייב רכיב ה"עניין הציבורי". הפרסום במקרה זה הסיט את מוקד הפרסום בכללותו מגופו של עניין לגופו של אדם ואין מדובר בהדגמת מדיניות כללית באמצעות מקרה פרטני. פרסום פרסונלי מסוג זה לא בהכרח יהא בעל עניין ציבורי ביחסי עבודה. 

האם בנסיבות העניין קמה הגנת תום הלב (סעיפים 15(2), 15(3), 15(7) או 15(10) לחוק)? נקודת המוצא היא למעסיק עומדת הזכות להביא לידיעת ציבור העובדים את מדיניותו לעניין הפרות משמעת חמורות. במקרה זה, מוקד הפרסום בכללותו הוא במשיבה ולא ההיבט העקרוני. במיקוד פרסונלי זה לא היה הכרח לשם העברת המסר העקרוני הצופה פני עתיד לעובדי החברה או לשם הגשמת תכלית לגיטימית המנויה בסעיף 15 לחוק. השילוב בין המימד הפרסונלי והתפוצה הפוטנציאלית הרחבה של הפרסום, אינו מידתי והוא חורג מהסביר לפי מבחן אובייקטיבי בנסיבות העניין. לפיכך אין תחולה להגנה זו.

שעה שעוסקים ביחסי עבודה, בהם יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על הצדדים, יש להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות. בעידן הדיגיטלי חובת הזהירות ביחס למסרים המועברים לעובדים בדוא"ל או יישומים דומים היא מוגברת. בהעברת מסרים בדרך זו טמון סיכון להעצמת הפגיעה בנפגע בשל פוטנציאל תפוצתן הפוטנציאלית הרחבה של הודעות מסוג זה באמצעות שרשורן. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 6,000 ש"ח.