(החלטה, מחוזי ת"א, השופט רחמים כהן, 9.5.2018): תובענה ייצוגית מגלמת אינטרס של הרתעת מפרסמים מהפרות של חוק התקשורת.
העובדות: בקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, בטענה להפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. בבקשת האישור נטען כי המשיבים פעלו למשלוח מסרוני פרסומת בניגוד לחוק התקשורת, ללא קבלת הסכמת המבקשים וחברי הקבוצה הנטענת.
המבקשים טענו, בין היתר, כי לא היו בקשר עם המשיבים ולא ביקשו מהם לקבל דברי פרסומת. בנוסף, טענו כי המשיבים הסתירו את זהותם כשולחי המסרונים וכי המסרונים נשלחו ממספרי טלפון שונים שאין בהם מענה אנושי. המשיבים טענו כי הבקשה לא עומדת בתנאי הסף הנדרשים להגשתה וכי המבקשים נעדרי עילת תביעה אישית וכי לא הניחו תשתית עובדתית, ראייתית ומשפטית מתאימה ביחס לבקשת האישור.
נפסק: חוק התקשורת אוסר על מפרסם לשלוח דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטית, דואר אלקטרוני או מסרון, ללא הסכמה מראש ובכתב של הנמען. בנוסף, החוק מחייב את המפרסם לציין את פרטיו בדבר הפרסומת ואת העובדה כי מדובר בפרסומת, באופן גלוי וברור המונע הטעיה. המסרים שנשלחו למבקשים מופצים באופן מסחרי וכוללים תוכן שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות. הם מהווים "דבר פרסומת" כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת. המסרונים נשלחו למבקשים ממספרי הטלפון הקווי של המשיבה 1 במשך 10 חודשים לפחות. המשיבה 1 קשורה במשיבה 2 ויש לראות במשיבים כ"מפרסם" לפי חוק התקשורת.
המשיבים טענו כי המבקשים נעדרי עילת תביעה אישית, שכן השאירו את פרטיהם באתרים שהפעילו המשיבות 1-2 והביעו את הסכמתם לקבלת הפרסומים, באמצעות סימון אקטיבי. טענת המשיבים לא הוכחה אף לא בראשית ראיה. בשלב זה הציגו המבקשים די ראיות כדי לקבוע שקיימת עילת תביעה אישית לצורך בחינת קיומה של "עילה קבוצתית" לפי סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות.
המשיבים לא הציגו אסמכתא כלשהי המתעדת את ההסכמה הנטענת של המבקשים ולא הצליחו לבסס הסכמה זו ולו לכאורה. אין מקום לקבל את טענת המשיבים לפי המבקשים לא פעלו להסרתם מרשימת התפוצה. טענה זו אינה מתיישבת עם דרישות הדין ואין בה כדי להפחית מהדרישה לקבלת הסכמה מפורשת מראש לצורך משלוח דברי פרסומת [עניין זילברג - ת"צ 44664-03-15; עניין דהרי - ת"צ 27578-08-15]. משלא נסתרה טענת המבקשים שלא הסכימו מראש לקבל ההודעות, שליחת ההודעות כמתואר בתובענה מהווה הפרה של הוראות סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת.
המשיבים טענו לחילופין כי אף אם לא ניתנה הסכמה מראש, הרי שהמסרונים נשלחו כדין לפי סעיף 30א(ג) לחוק התקשורת. המשיבים לא הוכיחו את התקיימותם לכאורה של התנאים בסעיף 30א(ג). בשלב זה, נראה שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות משותפות לכלל חברי הקבוצה בכל הנוגע לשאלה - האם התקבלה הסכמה מראש לקבלת דברי פרסומת ומשהמשיבים לא הניחו תשתית ראייתית מינימאלית להוכיח אחרת, יש אפשרות סבירה ששאלות אלו תוכרענה לטובת הקבוצה.
על המסרונים לעמוד בהוראות סעיף 30א(ה)(1) לחוק התקשורת, ואף אם מדובר ב"הודעת מסר קצר", על המשיבים לציין את שמם ודרכי יצירת קשר. המשיבים השתמשו במספרי טלפון שונים ורק לאחר כניסה לאתר האינטרנט המופיע בפרסומת ניתן לזהות את המפרסם. ריבוי מספרי הטלפון, השונים אך דומים, מה שלחו המשיבים דברי פרסומת, שאין ביניהם קשר, מקשה על זיהוי המשיבים. מהתכתובת שהוצגה עולה כי קיים קושי ליצור קשר עם המשיבים. הדרישה לקיומן של שאלות משותפות של עובדה ומשפט מתקיימת. כמו כן, ישנה אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות המשותפות, שעניינן הפרת הוראות סעיפים 30א(ב) ו-30א(ה) במשלוח המסרונים על-ידי המשיבים, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.
תובענה ייצוגית מגלמת אינטרס של הרתעת מפרסמים מהפרות של חוק התקשורת. בפרט, כאשר מדובר בהפרות שהתועלת הצפויה מהגשת תביעה אישית בגינן אינה כדאית. למבקשים ולכלל חברי הקבוצה יש אינטרס משותף ציבורי ופרטי, ונראה שתובענה ייצוגית היא הדרך ההוגנת והיעילה לבירור המחלוקת. המשיבים לא אפשרו מענה סביר דרכו ניתן היה לבקש מהם לחדול ממשלוח המסרונים. בכך מתייתרת שאלת הפנייה המוקדמת. ייצוגם של המבקשים עד כה מעיד על כך שהם מיוצגים בדרך הולמת ונראה כי בכוחם לנהל את התובענה לטובת חברי הקבוצה בתום לב.
בנסיבות העניין ובהתאם לקביעת ביהמ"ש העליון בעניין MEGA [רע"א 1621/16], ניתן לראות במשיב 3 כמי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לקדם את מטרותיו. בשלב זה, די בתשתית הראייתית שהוצגה, ולא נסתרה, כדי לקבוע שישנה עילת תביעה לכאורה נגד משיב 3. בקשת האישור התקבלה. המשיבים ישלמו לב"כ המבקשים שכ"ט חלקי בסך 29,250 ש"ח.