(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, הרשמת אפרת רחלי מאירי): מפרסם שנמנע משיגור הודעות במשך תקופה ארוכה אינו נדרש לקבל הסכמה מחודשת. אין לקרוא לחוק הספאם תנאים שאין בו.

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שיגרה לו 40 הודעות דוא"ל פרסומיות, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען עוד כי 25 מההודעות לא כללו את המילה "פרסומת". הנתבעת מפעילה רשת חנויות הלבשה. לטענתה, עומד לה הסייג הקבוע בסעיף 30א(ג) לחוק, שכן לטענתה התובע הצטרף למועדון הלקוחות שלה, זכה להטבות, ומעולם לא ביקש להסיר עצמו מרשימת התפוצה.

נפסק: תחילת שיגור ההודעות האלקטרוניות הוא בשנת 2011, עת התובע נרשם למועדון הלקוחות של הנתבעת ובמסגרת הרשמתו איפשר לנתבעת לשלוח לו הודעות על מבצעים והנחות, תוך שהוא יכול לבקש להסיר את שמו בכל עת שיחפוץ. התובע ביצע קנייה באמצעות ההטבה שקיבל מהמועדון. לפיכך, טענה הנתבעת כי מתקיימות הוראות סעיף 30א(ג) לחוק.

התובע ביקש לחייב את הנתבעת בשל 40 הודעות ששיגרה אליו החל משנת 2016, כאשר חלפו מספר שנים מאז נרשם למועדון. משאין חולק כי התובע נרשם לחברות במועדון ונהנה מהמבצעים, אין להלום טענה כי התובעת לא שיגרה הודעות במשך תקופה ארוכה, כאשר בהמתנתו התובע צבר הודעות שכנראה לא הטרידו את מנוחתו. מטרת החוק אינה ליצור "קופת חיסכון" עבור התובע, עת הוא אינו מתריע על קבלת ההודעות אלא ממתין למעלה משנה וחצי וצובר הודעות, שאף לא הוטרד מרובן. המחוקק אמנם אינו דורש הסרה, אולם הדבר נגזר כחלק מתום הלב וגם לו הנתבעת היתה אחראית בדין, יש בחוסר הלב להפחית את הפיצוי עד לאפס. 

במקרה דנן הנתבעת אינה אחראית משעומדת לה ההגנה הקבוע בסעיף 30א(ג) לחוק. התובע הצטרף לשירותי הנתבעת ולא הסיר את עצמו, אך לטענתו הסכמתו המשתמעת מתנתקת עם חלוף הזמן (שלוש השנים בהן הנתבעת לא שלחה לו הודעות). השאלה היא האם אי-משלוח הודעות במשך תקופה ארוכה מחייב את המפרסם לקבל הסכמה מחדש, או יצירת קשר מחדש באמצעות רכישה אצל המפרסם, על-מנת לאפשר את המשך שיגור ההודעות?

אין לדרוש את שלא אמור בסעיף 30א לחוק. המחוקק לא הטיל על המפרסם לבקש הסכמה פוזיטיבית לשם המשך שיגור ההודעות, וגם אם מפרסם בחר מטעמיו שלו שלא לשלוח הודעות במשך תקופה ארוכה, אין בכך משום ויתור על הלקוח לצורך קבלת הודעות. מקום בו המחוקק דורש הסכמה לחידוש שירות, הוא מציין זאת במפורש (סעיף 13 לחוק הגנת הצרכן). קבלת התביעה תחטא למטרות החוק. אכן, יש מקום להגן על הצרכן, אולם גם על הצרכן לגלות אחריות צרכנית.

בכל הנוגע לאי-זיהוי הפרסומת בכותרת ההודעה, הרי משנקבע כי ההודעות נשלחו כדין וכי התובע ידע גם ידע כי מדובר בפרסומת, אין מקום להיצמדות ללשון חוק דווקנית מילולית ואין לחייב את הנתבעת באופן אותו מבקש התובע. דין התביעה להידחות. הנתבעת תישא בהוצאותיה הואיל ולא ציינה את המילה פרסומת על-אף הוראות החוק.