(פסק-דין, שלום אילת, השופט ליאור ברינגר): פרסום בפייסבוק על בעל אכסנייה ששפך חומצה על כלבה הוביל לתביעת לשון הרע.

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת 1 היא אכסנייה והתובע 2 הוא בעליה. הנתבעת 1 היא עמותה העוסקת בעזרה לבע"ח. הנתבעת 2 היא שכנה של התובעת 1. התובעים טענו כי הנתבעת 1 פרסמה פוסט בפייסבוק בו נרשם כי התובע 2 שפך חומצה על כלבה וכי בעקבות כך הוגשה תלונה במשטרה. למלל זה צורפה תמונה של הכלבה, בה ניתן לראות כי היא סובלת מפגיעה בגופה. התובעים טענו כי נגרמו להם נזקים רבים מהפרסום. הנתבעת לא הכחישה את פרסום הפוסט, כאשר תוכנו נמסר לה על-ידי הנתבעת 2 שהיא לדבריה עדה לעובדות המפורטות בפרסום. הנתבעות טענו להגנת "אמת בפרסום" ולהגנות נוספות.

נפסק: יש לקבל את טענת הנתבעות בדבר אמת בפרסום ולפיכך לפי החוק עומדת להן הגנה טובה כנגד התביעה שהוגשה נגדם. לנתבעת 1 אף עומדת הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, מכיוון שמדובר בעמותה שכל מטרתה להגן על בעלי חיים ולפיכך שעה שהנתבעת 2 סיפרה לה על האירוע בו נפגעה כלבה והוגשה בגין כך תלונה למשטרת ישראל, חלה על הנתבעת 1 חובה מוסרית לחברתית לעשיית הפרסום. התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעות בסך 20,000 ש"ח.

עדכון: ביום 26.9.2018 קיבל בית המשפט המחוזי בב"ש את ערעור התובעים על דחיית תביעתם, לאחר שקבע כי לא היה מקום להגיע למסקנה בדבר אמת בפרסום. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק-הדין לעיל (הראשון) והחזרת הדיון לבית משפט השלום להמשך דיון בשאלה אם הפרסומים עולים כדי לשון הרע ובשאלת הנזק [ע"א 1449-05-18 אכסניית אביב א.ל.ב. בע"מ ואח' נ' אילת אנימלס ואח'].

עדכון: ביום 29.3.2020 ניתן פסק-דינו השני של בית המשפט השלום באילת (השופטת ליאורה אדלשטיין). נפסק כי הפרסום מהווה לשון הרע וכי על הנתבעת 1 להסיר אותו באופן מיידי. כן נפסק כי לא עומדת לנתבעות הגנת תום הלב. הנתבעות, בחלקים שווים ביניהן, יפצו את התובע ב-12,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 5,000 ש"ח.