(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן): נדחה ערעורו של העיתונאי יגאל סרנה על חיובו לשלם פיצויים לראש הממשלה ורעייתו.

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 56211-03-16], שקיבל בחלקה תביעת לשון הרע שהגישו ראש הממשלה ורעייתו נגד המערער בגין שני פרסומים בפייסבוק. המערער חויב לשלם למשיבים פיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח וכן לשאת בהוצאותיהם בסך 15,000 ש"ח. מכאן הערעור.

נפסק: דין אחד לכולם. יש להקפיד על שוויון במשפט, למרות קיומם של פערי כוחות בעלי הדין. המערער סבור כי יש לנקוט בעניינו דרך שונה מזו הסלולה והמותווית בדין בכל הנוגע לפרסום לשון הרע. אין לקבל את טענות המערער. בית המשפט קמא ערך ניתוח עובדתי המקובל על ביהמ"ש. הקביעות העובדתיות תומכות במסקנה המשפטית שאלה הגיעה הערכאה הדיונית ואין לגלות בפסק-הדין טעות שבחוק.

אין מדובר בתביעת השתקה שיש לדחותה. החוק הישראלי אינו מכיר במושג "תביעת השתקה". חוק איסור לשון הרע, שעל בסיסו הוגשה התביעה, אינו מונע הגשת תביעות כאשר קיימת עילה לפי החוק. גם אם ניתן היה לדחות תביעות מסיבה זו, אין מדובר בענייננו בתביעת השתקה. התביעה לא הוגשה בגין הבעת דעה או ביקורת, אלא בעניין פרסום עובדתי. התביעה הוגשה בסכום מידתי. אין מחלוקת כי לפני הפרסומים נשוא התביעה וגם אחריהם, המשיך המערער להביע את דעתו על המשיבים ולא הוגשו נגדו תביעות בעניין. לפיכך, התביעה אינה מהווה "תביעת השתקה" (SLAPP). 

אין ליישם את חוק איסור לשון הרע באופן שונה בכל הנוגע לפרסומים בפייסבוק אל מול פרסומים במדיה המסורתית. הקביעה אם מדובר ב"לשון הרע" או ב"פרסום" אינה נגזרת מהשאלה היכן פורסמו הדברים. לזהות המדיה במסגרתה התבצע הפרסום יש השלכה לעיתים בסוגיית הפיצוי. 

המערער לא הצליח להוכיח שהיה אירוע דומה לנטען על-ידו. בית המשפט קמא, על-בסיס הראיות שהוצגו בפניו, הגיעה למסקנה העובדתית והמשפטית הנכונה ולפיה לא קיימת הגנת אמת בפרסום. משלא הוכח כי הפרסום היה אמת, הרי החזקה היא כי הפרסום נעשה שלא בתום לב. המערער אינו יכול ליהנות מהגנת תום הלב. הגם שנמצא שבמקרה דנן הייתה כוונה לפגוע, נפסק פיצוי בסכום שניתן לפסוק גם ללא כוונה לפגוע. הסכום שנפסק אינו חורג מהסביר בהתחשב במכלול הנסיבות ואין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בו. דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח.