(החלטה, שלום הרצליה, השופט גלעד הס): על הבמאי רומן פולנסקי להגיע לישראל להיחקר על תצהירו.

העובדות: שתי בקשות שעניינן בשאלת זימונו של המבקש לחקירה על תצהירו במסגרת בקשה לסעד זמני. המבקש הגיש נגד המשיב תביעת לשון הרע, בה טען כי המשיב הוציא את דיבתו באתר שבבעלותו (IMetPolanski.com), בו פרסם כי 5 נשים התלוננו כי המבקש ביצע בהן בעבר עבירות מין. יחד עם תביעתו הגיש המבקש בקשה לסעד זמני של הסרת האתר מהרשת ומחיקת כל הפרסומים שנכללו בו. 

ביהמ"ש לא נעתר לבקשה במעמד צד אחד וקבע מועד לדיון במעמד הצדדים, אז הוגשו הבקשות דנן - מצד המבקש לדון בבקשה לסעד זמני ללא חקירתו ומנגד בקשת המשיב כי המבקש יתייצב לחקירתו.

נפסק: השאלה היא האם לצורך הדיון בבקשה לסעד זמני ניתן לקבל החלטה על סמך תצהיר המבקש, או שמא יש צורך לזמנו לחקירה נגדית על תצהירו? במידה ועל המבקש להיחקר, האם ניתן לעשות זאת ב-Video Conference? 

במסגרת בקשה לסעד זמני ביהמ"ש בוחן האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, מאזן הנוחות בין הצדדים ותום לב. הכלל בדיון בבקשה לסעד זמני הוא כי כאשר קיימת מחלוקת עובדתית באחד מהפרמטרים הללו, אזי יש מקום לזמן את המצהירים לחקירה נגדית ביחס לאותה מחלוקת. ככל שצד מבקש לחקור את המצהיר הרי יש להתיר לו לעשות כן. עם זאת, קיימים חריגים לכלל זה וזאת כאשר החקירה אינה רלוונטית, או מטעמים חריגים אחרים. ככל שהמחלוקת העובדתית עמוקה יותר ומהותית יותר, הנטייה לקבל את החריגים תהיה נמוכה יותר.

במקרה זה המחלוקת העובדתית עמוקה ומהותית. המשיב טוען כי לא פחות מחמש נשים התלוננו כי המבקש תקף אותן מינית. לעומת זאת, בכתב התביעה, טוען המבקש כי מדובר בהשמצה סתם וכי לא היו דברים מעולם. במסגרת הדיון בבקשה לסעד הזמני ביהמ"ש יידרש, אף אם ברמה הלכאורית בלבד, לדון בסוגייה האם בוצעו המעשים המתוארים בפרסומים, כטענת הנתבע, או שמא מדובר בהמצאה שקרית כטענת המבקש. לעדות המבקש בביהמ"ש ולהתרשמות מעדות זו יכולה להיות חשיבות של ממש לקביעה האם המשיב עמד בנטל וזאת כאשר המשיב הציג כבר לביהמ"ש באופן חסוי מסמכים המתיימרים להיות תכתובות דוא"ל מהנשים שהתלוננו על המבקש. 

המבקש טען כי זימונו לעדות לא נעשה בתום לב, היות והמשיב התלונן במשטרה על-מנת להביא למעצרו בישראל והסגרתו לארה"ב. אין בחוק חקירת עדים או בפסיקה מכוחו נימוק תקף שלא לזמן את המבקש לחקירה על תצהירו. אין זיקה בין זכותו של המשיב, או כל אזרח אחר, להתלונן על המשיב או לבקש להסגירו, לבין זימונו של המבקש להיחקר על תצהיר במסגרת בקשה שהוא הגיש. מדובר בשני הליכים מקבילים ולא חופפים ואין האחד אמור או יכול לגרוע מהאחר.

האם עצם היותו של המשיב נתון בסכנת הסגרה יש בה כשלעצמה (ללא קשר לכך שהמשיב ביקש את הסגרתו) להוות חריג לכלל החקירה הנגדית? אין מקום להידרש לסוגיה מורכבת זו מהטעם הפשוט כי המבקש עצמו כלל לא טוען כי הוא בסכנת הסגרה, אלא כי אין סכנה כזו. שעה שהמבקש עצמו טוען כי אין חשש כי יוסגר לארה"ב, הרי שנושא ההסגרה אינו יכול להוות טעם או חריג לכלל לפיו על המבקש להתייצב לחקירה נגדית על תצהירו. אין מקום להפעלת הסמכות מכוח תקנה 522(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי וליתן למבקש רשות שלא להיחקר על תצהירו באולם ביהמ"ש.

באשר לבקשתו החלופית של המבקש, והיא כי החקירה תעשה באמצעות Video Conference - הכללים למתן עדות בדרך של היוועדות חזותית נקבעו בעניין י. דורי [רע"א 3810/06]. הכלל הוא כי הדרך המיטבית היא התייצבות העד בעצמו בביהמ"ש. עם זאת, במקרים חריגים ניתן לקבוע כי חקירה מסוימת תיעשה בהיוועדות חזותית. לפי ההלכה, יש לבחון האם המבקש הציג "סיבה טובה" כי עדותו תינתן בהיוועדות חזותית ולא בביהמ"ש. עיון בבקשה ובתגובות לה אינו מגלה סיבה טובה לאי-התייצבותו האישית של המבקש בביהמ"ש.