(פסק-דין, שלום ת"א, השופט נמרוד אשכול): התובעת הסתירה מבית המשפט כי ביתה היא שביצעה את ההזמנה.

העובדות: התובעת טענה כי הנתבעת שלחה לה 6 מסרונים פרסומיים בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי התובעת מסרה לה את פרטיה במהלך הזמנת כרטיסי טיסה וכי בחרה שלא לסמן את החלופה המובנית בדף האינטרנט לסירוב לקבלת דברי פרסומת.

נפסק: אין מחלוקת כי מספר הטלפון ופרטי הדוא"ל של התובעת נמסרו לנתבעת במהלך ההזמנה. המחלוקת היא האם ניתנה לתובעת, במהלך ביצוע ההזמנה, אפשרות סירוב קלה ופשוטה, תוך סימון האפשרות הרלבנטית על גבי הטופס, לבחור האם פרטיה ישמשו למשלוח דבר פרסומת והאם התובעת בחרה שלא לעשות כן. ביהמ"ש מינה מומחה להכריע בסוגיה זו. המומחה קבע כי בעת ביצוע ההזמנה התובעת לא הסירה את הסימון (V) בטופס ההזמנה ולפיכך אפשרה לנתבעת לשלוח לה חומר פרסומי. פרט נוסף העולה מעדותו הוא כי מכתב ההסרה של ב"כ התובעת מציין טלפון של התובעת שהוא שונה מהמספר שנמסר. 

מעדות התובעת התברר כי לא היא ביצעה את ההזמנה אלא בתה, שלא הוזמנה על-ידה לעדות. כן התברר כי לתובעת אין כלל חשבון דוא"ל. התובעת בחרה שלא לגלות מידע זה בתצהירה או בכתבי טענותיה, אלא במהלך חקירתה הנגדית. התובעת נמנעה להביא את בתה למתן עדות ומתקיימת החזקה הראייתית לפיה אילו הובאה לעדות היא היתה פועלת נגדה. התובעת לא הביאה כל ראיה לעניין אי-הסכמתה וניהלה הליך ארוך וממושך תוך העלמת עובדות מהותיות מביהמ"ש. נטל התביעה, הגם שבנסיבות העניין הוא נמוך, מוטל על התובעת והיא לא עמדה בו. התביעה נדחתה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 2,500 ש"ח.