(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים חיות, סולברג ואלרון): מבחינה אנושית, לבטח ניתן להבין לליבו של המערער, גם אם מבחינה משפטית אין אפשרות להושיט לו סעד.

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד [ה"פ 22632-07-16], שדחה את תובענת המערער למתן צו עשה המורה להסיר את הפרסומים המופיעים באתרי האינטרנט של המשיבות 1-3 ובמנוע החיפוש גוגל (המשיבה 4). פרסומים אלה מתארים הליכים פליליים נגד עו"ד בעל שם זהה לשמו של המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכתבות הן בגדר פרסומים מותרים וכי המשיבות אינן נושאות באחריות כלפי המבקש.

נפסק: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק-הדין של ביהמ"ש המחוזי. ממצאים אלה תומכים במסקנתו המשפטית ואין בפסק-הדין טעות שבחוק. לפיכך, דין הערעור להידחות. לצורך הדיון אין צורך להכריע בשאלת היחס שבין חוק איסור לשון הרע לבין עוולת הרשלנות. המערער לא ביסס את טענת הרשלנות ואין היא יכולה לעמוד. יש לציין כי המשיבות הציעו למערער, לאחר שפנה אליהן, להוסיף הבהרה בגוף הכתבה שתבדל אותו מעוה"ד המורשע. אף אם הדבר אינו מספק את המערער, לא ניתן לקבוע כי התנהלות כזו היא התנהלות רשלנית. מבחינה אנושית, לבטח ניתן להבין לליבו של המערער, גם אם מבחינה משפטית אין אפשרות להושיט לו סעד. הערעור נדחה ללא צו להוצאות.