ביקורת צרכנית מזויפת היא לשון הרע (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופטת כרמית בן אליעזר):

העובדות: תביעת לשון הרע ותביעה שכנגד. התובע עוסק בתיקון טלפונים ניידים. הנתבעת הגיעה אל חנות התובע יחד עם אמה, על-מנת להלין על טיפול שביצע במכשיר הטלפון הנייד שלה. במעמד זה התנהל דין ודברים בין הצדדים שעלה לטונים צורמים, עד להזמנת משטרה למקום. אירוע זה הוא נשוא הפרסום הראשון בתביעה. למחרת, פרסמו הנתבעות ואחרים פוסטים בדף הפייסבוק העסקי של התובע, לגבי חלקם נטען כי הם מהווים לשון הרע. הנתבעות הגישו תביעה שכנגד בה טענו כי התובע נהג כלפיהן בבריונות, תוך ביצוע עבירות שונות.

נפסק: יש להטיל על הנתבעת אחריות בלשון הרע בגין האירוע בחנות. מדובר במקרה גבולי של פרסום לשון הרע, שלא ברף הגבוה, בהתחשב בכך שהדברים נשוא הפרסום נאמרו מתוך סערת רגשות אמיתית וכנה. אשר לפרסומים בפייסבוק, יוחסו לנתבעות מספר פרסומים, שחלק מהם פורסמו לכאורה על-ידי משתמשים אחרים בפייסבוק. יחד עם זאת, הנתבעות לא הכחישו את אחריותן גם לפרסומים הנוספים ואף הוכחה אחריותן לפרסומים אלה.

אין חולק כי אף שכל הפרסומים מתיימרים להציג מצג כי הכותב אותם חווה חויית שירות באופן אישי, אף אחד מהמפרסמים כביכול (למעט הנתבעות) לא היה מעולם בחנות התובע ולא קיבל ממנו שירות. סוג כזה של פרסומים, בוודאי כאשר הוא נעשה בדף הפייסבוק העסקי של התובע, עלול לפגוע בשמו הטוב ובמשלח ידו וככזה מדובר בפרסום לשון הרע שהחוק חל עליו. 

השאלה אימתי ייחשב פרסום בפייסבוק, בפרט פרסום ביקורת צרכנית, כביקורת לגיטימית, ואימתי ייחשב כפרסום לשון הרע, היא תלוית נסיבות ובאיזון בין אינטרסים שונים. במקרה זה מדובר בביקורת צרכנית, גם אם נעשתה בלשון בוטה, שנעשתה בפלטפורמה המתאימה (Facebook reviews). מדובר בביקורת צרכנית עניינית וגם אם נכתבה בלשון חריפה ראוי להגן עליה במסגרת חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

אולם, במקרה זה נסיבות ביצוע הפרסום הופכות את הפרסומים לכאלה שחוצים את גבול הביקורת הלגיטימית ושיש להטיל בגינם אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. הדבר נובע מהעובדה שפורסמו במקביל, כמעט בו זמנית, מספר ביקורות בשם מספר מפרסמים, שרובם לא היו מעולם בחנות. מדובר בפרסומים שקריים מתוכננים ומתוזמרים, היוצרים מצג של שורת כותבים שונים ללא קשר ביניהם. הפרסומים הללו אינם חוסים תחת הגנות החוק. 

התביעה שכנגד אינה מגלה עילת תביעה נגד התובע, אך החוויה בבסיס התביעה היתה כנה. הדברים צריכים לקבל ביטוי בשיעור הפיצוי שייפסק לתובע. הנתבעות יפצו את התובע ב-18,000 ש"ח וכן בהוצאות בסך 5,000 ש"ח. התביעה שכנגד נדחתה ללא צו להוצאות.