(פסק-דין, שלום י-ם, השופטת עינת אבמן-מולר): אתר המפרסם אך ורק רשימה של בעלי מקצוע יהודיים ועסקים המעסיקים יהודים, מפר את החוק האוסר הפליה על בסיס דת או לאום.

העובדות: תביעה לפיצוי כספי מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000. התובעות הן עמותות הפועלות להגנה על זכויותיהם של אלו המופלים לפי החוק. הנתבע הוא מפעיל האתר "לוח עבודה עברית". האתר, הפועל ללא מטרת רווח, פונה לציבור היהודי ומפרסם רשימה של בעלי מקצועות יהודיים ובעלי עסק המעסיקים יהודים בלבד, מתוך מטרה לסייע ליהודים בפרנסה. בעלי מקצוע או בעלי עסק שאינם יהודים מנועים מלפרסם באתר.

נפסק: אין מחלוקת כי האתר נכלל בהגדרת "שירות ציבורי" בסעיף 2 לחוק. ביסוד חקיקת החוק עמדה התפיסה לפיה יש להחיל את עיקרון השוויון גם על עסקים פרטיים הפונים לציבור הרחב בהצעת מוצר, שירות או מקום ציבורי. הנתבע טען כי יש לפרש את החוק באופן כזה שהקמת מסגרת שתפקידה לדאוג ליהודים ולהעדיפם על-פני אחרים, אינה באה בגדר הפליה פסולה, באשר אין היא פוגעת בכבוד האדם או בעיקרון השוויון.

לא ניתן לקבל פרשנות זו, העומדת בסתירה ללשונו הברורה והחד-משמעית של החוק, האוסר על הפליה במתן שירות ציבורי מחמת גזע, דת או לאום, ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק לקדם את השוויון ולמנוע הפליה. הנחת היסוד היא שהשירות הניתן באתר "לוח עבודה עברית" מהווה הפליה על בסיס דת או לאום. שירות הניתן במרחב הציבורי ליהודים בלבד ונמנע ממי שאינם יהודים, מהווה הפליה כמשמעותה בסעיף 3 לחוק. למסקנה זו ניתן להגיע גם תוך שימוש בחזקות המעוגנות בחוק.

האם מתקיימים החריגים הקבועים בסעיף 3(ד) לחוק, המתירים יחס שונה לקבוצות שונות? באשר לחריג בסעיף 3(ד)(1) לחוק (ההבחנה מתחייבת מאופיו או ממהותו של השירות), הרי שהשירות - פרסום עסקים ובעלי מקצוע - הוא כשלעצמו ומעצם טיבו אינו מחייב התייחסות שונה ליהודים ולערבים. באשר לחריג בסעיף 3(ד)(2) לחוק (קידום צרכים מיוחדים של הקבוצה), הרי שהנתבע אינו בא בגדר "ארגון" או "מועדון" וממילא אין מדובר בשירות שנעשה "לשם קידום צרכים מיוחדים של הקבוצה" ובכל מקרה מדובר בהבחנה הנוגדת מפורשות את מטרת החוק.

בקביעת גובה הפיצוי לפי סעיף 5 לחוק, יש לתת את הדעת לנסיבות ביצוע ההפרה והפגיעה בציבור גדול ורחב, כמו גם לרצון ליצור הרתעה אפקטיבית לצורך מימוש תכלית החוק. יש להעמיד את הפיצוי על סך 40,000 ש"ח. הנתבע ישא גם בשכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.