די בפרסום מודעה מצד העוסק כדי לבסס את רכיב ה"שיווק מרחוק" (החלטה, מחוזי י-ם, השופט רם וינוגרד):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בי-ם, שקיבל את תביעת המשיב וקבע כי עליו לשלם למבקשת דמי ביטול עסקה של 100 ש"ח, ולא 10,028 ש"ח - הסכום בו חויב. המשיב, "אזרח ותיק" לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, פנה למבקשת לקבלת פרטים נוספים על טיול לדרום אמריקה שהמבקשת פרסמה באתר שלה. הפנייה נעשתה על-ידי מילוי טופס מקוון באתר המשיבה, שלאחר מכן פנו נציגי המבקשת אל המשיב ומסרו לו פרטים נוספים, שבעקבותיהם הזמין המשיב את הטיול. המשיב ביטל את ההשתתפות בשל בעיות רפואיות. ביהמ"ש לתביעות קטנות קבע, בין היתר, כי מדובר בעסקת "מכר מרחוק" לפי החוק וכי היא נכרתה בעקבות "שיווק מרחוק", ולפיכך רשאי היה המשיב להודיע על ביטול העסקה בתוך 4 חודשים. מכאן הבקשה.

נפסק: דין הבקשה להידחות. הקביעה לפיה העסקה בין הצדדים מהווה עסקת "מכר מרחוק" עולה בקנה אחד הן עם לשון החוק והן עם הפסיקה. די בפרסום מודעה מצד העוסק כדי לבסס את רכיב ה"שיווק מרחוק". כל עוד לא נכרתה העסקה בעקבות "נוכחות משותפת" של הצדדים, אלא בעקבות שיחות טלפוניות ומשלוח פקסים והודעות - תיחשב העסקה כעסקת "מכר מרחוק". לא נפל פגם בקביעת ביהמ"ש קמא. ביהמ"ש קמא קבע עוד כי לא די היה בהפניה לתנאים הכלליים, וזאת נוכח הוראת החוק המחייבת משלוח מסמך בכתב לצרכן ובו פירוט האופן בו יוכל לבטל את העסקה (סעיף 14ג(ב)(3) לחוק הגנת הצרכן). אין לקבל את טענת המבקשת כי ניתן להסתפק בהפנייה זו וגם אם ניתן היה - לא די באמירה המעורפלת לפיה "ההזמנה בכפוף למידע המופיע תחת הפרק תנאים כלליים באתר". אמירה כללית זו אינה עונה לדרישות הנוגעות לחובה ליידע את הצרכן בעניין האופן בו יוכל לממש את זכותו לבטל את העסקה. הבקשה נדחתה.