(פסק-דין, תביעות קטנות קריית-שמונה, השופט רונן פיין): התובעת אינה "הנמען בקו" בנסיבות התביעה ואין לה זכות להגיש את התביעה.

העובדות: התובעת טענה, בין היתר, כי הנתבעים שיגרו לה 43 מסרונים פרסומיים בערבית, ללא הסכמתה וללא אפשרות הסרה, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעים טענו, בין היתר, כי התובעת הסתירה את העובדה כי היא לקוחה קבועה שלה וכי יכלה בכל עת לסיים את משלוח ההודעות באמצעות האתר. 

נפסק: לצורך הכרעה בתביעה יש לדון ולהכריע תחילה בשתי שאלות עקרוניות: האם לתובעת הזכות להגיש את התביעה, מכוח אחזקתה בפועל במכשיר הטלפון וקבלת ההודעות בפועל, אף על פי שאינה בעלת הקו? במידה והתשובה חיובית, האם ההודעות ששלחה הנתבעת עמדו בהוראות החוק?

ביהמ"ש קרא בעיון את הפסיקה בעניין סלקום [ת"ק 19084-12-11], לפיה את המונח "נמען" בסעיף 30א יש לפרש כאדם המחזיק במכשיר הטלפון [הפסיקה אומצה גם בעניין תמיר - תא"מ 2524-08-12; ובעניין גרבר - ת"ק 22944-05-15]. בנסיבות התביעה, התובעת איננה יכולה להיחשב "הנמען בקו". התובעת בחרה "להתעלם" מקיומו של בעלה כ"שחקן" מרכזי בעניין (אשר ככל הנראה נרשם באתר הנתבעת).

חזקה על התובעת כי ידעה בדבר ביצוע השיחות על-ידי בעלה ויש לקבל את גרסת הנתבעים כי לאור ה"הרשמה" לאתר הנתבעת, יצר המתקשר (בעל המנוי) הסתמכות אצל הנתבעת כי הנרשם אצלה הוא הנמען. לנתבעת אין דרך לדעת מי המשתמש בפועל ומחזיק פיזית במכשיר מיום ההרשמה ואילך. דין התביעה להידחות.