(פסק-דין, שלום חיפה, השופט אהרון שדה): פוסט ביקורת בפייסבוק הנעדר שמות ופרטים מזהים אינו מהווה לשון הרע.

העובדות: תביעת לשון הרע שעניינה בשני פרסומים שביצע הנתבע ביחס לתובעת. הנתבע הרצה בפני כ-80 משתתפות בערב הכשרה שהתקיים במקום עבודתה של התובעת. הנתבע דרש מהתובעת לצאת מההרצאה וטען כי היא שולחת מסרונים במקום להקשיב לו. בין היתר, הודיע הנתבע שאת החלק האחרון של הרצאתו, העוסק ב"אנשים רעילים", הוא מקדיש לתובעת, שכן מדובר במונח שבו הנתבע משתמש בפרסומיו ביחס לאנשים שלדעתו מפריעים לפרט להתקדם בחייו ושעל הפרט "להעיף" אנשים אלו מחייו. בנוסף, הנתבע העלה את פרטי המקרה, ללא ציון שמות ופרטים מזהים, כפוסט לדף הפייסבוק שלו.

נפסק: אין מחלוקת ביחס לכך שהיה "פרסום" במובנו לפי חוק איסור לשון הרע, הן בעל פה ובהתנהגות במהלך ההרצאה והן בפוסט שפורסם בפייסבוק. השאלה שבמחלוקת היא האם אכן הפרסום מהווה "לשון הרע".

אין בפוסט שהנתבע פרסם בדף הפייסבוק שלו לבסס את טענת התובעת. בפוסט אין אזכור של שמה, מקום עבודתה או כל מידע שניתן לזהות ממנו את התובעת. הנתבע אף התייחס בפוסט ל"גבר" במקום ל"אשה", כדי שלא לקשר את הפוסט לזהות התובעת הספציפית. הנתבע לא השתמש במושג "הרעילות" ולא ייחס אותו לתובעת או אפילו ל"גבר" עליו מדבר הפוסט, כפי שהיה בהרצאה.

גם אם תתקבל טענת התובעת לפיה תיזמון העלאת הפוסט יש בו כדי לזהות אותה, מדובר בפרסום חדש ועצמאי שבו אין משום לשון הרע. הנתבע ביקש במסגרת הפוסט להביע את דעתו בנושא ההתעסקות (הבלתי פוסקת) במכשיר הסלולרי ובנושא ההפרעות באמצע הרצאה וביקש להסביר את השפעת התנהגויות אלו על המרצה מנקודת ראותו. מי שפרסם פרטים מהם ניתן היה לזהות שמדובר בתובעת הם דווקא חבריה, שרצו להבהיר לנתבע שהתנהגותו לא הייתה במקומה. ברם, פרסומיהם אינם מחייבים את הנתבע בדין.

לעניין הדברים שאמר הנתבע בזמן הרצאתו וההתנהלות סביבם, מדובר בפרסום לשון הרע. הדברים היו עלולים, כלשון החוק, וגרמו בפועל, להשפלתה של התובעת בפני הציבור שנכח באולם והיה בהם משום לעג. לנתבע לא עומדת הגנת תום הלב והגנת זוטי דברים. עם זאת, אין מקום לפסוק את תקרת הסכום הסטטוטורי ומלוא הפיצויים שביקשה התובעת, שכן הנתבעת תרמה במידה רבה לתקרית עצמה. את הדברים שאמר הנתבע יש להכניס לפרופורציה מכיוון שנאמרו בהקשר לנושא ההרצאה, והפרסום לא פגע בשמה הטוב של הנתבעת אלא עורר אמפטיה רבה מצד חבריה.

התביעה מתקבלת רק ביחס לפרסום הראשון ונדחית ביחס לפרסום השני. על הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,000 ₪ בצירוף הוצאות יחסיות בסך 800 ₪ ובצירוף שכ"ט יחסי בסך 1,500 ₪ + מע"מ.