(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, הרשם צוריאל לרנר): המסרונים ששלחה האוניברסיטה הפתוחה לא אפשרו הסרה בדרך בה נשלחו.

העובדות: התובעת טענה כי הנתבעת שלחה לה 4 מסרונים פרסומיים, ללא הסכמתה, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובעת ציינה כי אמנם התעניינה בקורסים שונים שמציעים גופים שקשורים לנתבעת, אך כי מעולם לא הסכימה לקבלת דיוורים פרסומיים. התובעת טענה עוד כי לא הצליחה להסיר עצמה מרשימת התפוצה. הנתבעת טענה כי מערך השיווק שלה פועל בהתאם להוראות החוק ונמנע ממשלוח פרסומים למי שלא נתן לכך את הסכמתו המפורשת.

נפסק: דין התביעה להתקבל. אין מחלוקת כי ההודעות מהוות דברי פרסומת וכי המחלוקת נוגעת רק לשאלת מתן ההסכמה. המסרונים שנשלחו אינם עומדים בדרישת סעיף 30א(ד) לחוק לפיה תינתן לנמען אפשרות לתת את הודעת הסירוב בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת (דהיינו, במסרון). המסרונים כוללים אפשרות אחת להסרה, והיא באמצעות התקשרות טלפונית למספר המופיע במסרון. לא כך קובע החוק. הנתבעת הפרה את הוראות החוק ללא תלות בשאלה אם ניתנה הסכמת התובעת.

מבלי להרחיב באופן בו יש להוכיח את התקיימות התנאים המתירים מלכתחילה את משלוח דברי הפרסומת [עניין איצקובסקי - ת"ק 8559-03-16], ניתן לקבוע כי הנתבעת לא הוכיחה כי ניתנה הסכמת התובעת לקבלת המסרונים. אין די בהתייצבות נציגת שירות לקוחות או הצגת צילומי מסך. כדי להוכיח את מתן ההסכמה יש צורך בראיה פוזיטיבית לאופן מתן ההסכמה ומועדו, או לכל הפחות בעדות של איש מקצוע היכול להסביר כיצד עובדת המערכת. בנסיבות המקרה יש לפסוק פיצוי בסך 300 ש"ח ל-3 ההודעות הראשונות ועל ההודעה האחרונה 900 ש"ח. ביחד: 1,800 ש"ח, בצירוף הוצאות ההליך בסך 360 ש"ח. יש לשקול לקולא את עמדת הנתבעת כי היא מנסה לעמוד בדרישות החוק וכן את עצם התעניינות התובעת בשירותי הנתבעת. מאידך, יש לשקול לחומרה את היעדר האפשרות להסרה קלה ומהירה.