(פסק-דין, מחוזי י-ם, השופט אהרון פרקש): זכויות יוצרים אינו תחום נעלם ולא ידוע וכל הדיוט יודע כי ליצירה יש יוצר ויש בעלים.
העובדות: הפרה נטענת של זכויות יוצרים בצילום. התובע הוא צלם. בשנת 2008 צילם את "עיר המלכים" באילת והעלה את הצילום לאתר picshare.co.il. בשנת 2014 גילה התובע כי הנתבעת השתמשה בצילום באתר האינטרנט המסחרי שלה, מבלי שניתן לו קרדיט כיוצר. הנתבעת הגישה הודעת צד שלישי נגד החברה ששידרגה עבורה את האתר ומנהלה, כאשר לטענתה הצד השלישי הוא זה שהעלה את הצילום לאתר. התובע והנתבעת הגיעו לפשרה לפיה תשלם הנתבעת לתובע סך של 29,250 ש"ח. צדדי ג' הטילו ספק בזכויות התובע בצילום.
נפסק: אין חולק כי הצילום מהווה "יצירה אמנותית" לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. העתקתו והצגתו בציבור ללא רשות היוצר מהווה הפרה של זכות יוצרים המוקנית לו. אין סיבה לפקפק בטענת התובע בדבר היותו יוצר הצילום. לא ברורה טענת צדדי ג' כי היה על התובע להביא את "המקור" של הצילום. היום, כאשר המצלמות הן דיגיטליות, אין פילם אותו ניתן להציג ותמונה מודפסת היא הייצוג הפיזי היחידי הקיים.
על סמך החומר שהוצג לא ניתן לקבוע מאיזה אתר הורדה התמונה ומה היו תנאי השימוש הרלבנטיים במועד הורדתה. צדדי ג' כשלו להוכיח את טענתם כי התובע ויתר על זכויות היוצרים שלו בצילום. ממילא זכותו המוסרית של התובע נותרת ועמה עילת תביעה בת קיימא. אין ממש בטענת צדדי ג' כי התובע כשל בסימון התמונה בסימני בעלות וכי הציב מלכודת ל"גולשים תמימים" לצורך ייצור עילת תביעה. זכויות יוצרים אינו תחום נעלם ולא ידוע וכל הדיוט יודע כי ליצירה יש יוצר ויש בעלים. היעדר סימון על תמונה אינו מהווה ויתור על זכויות היוצרים בה. ויתור שכזה צריך להיעשות בכתב [עניין גנור - ת"א 22999-02-11]. הסכם המתיר שימוש בתמונה לכל דיכפין לא הוצג.
הנתבעת וצדדי ג' חלוקים בשאלה מי העלה את הצילום לאתר הנתבעת. אין דרך מיחשובית לדעת מי העלה את הצילום. בהתאם לעדויות הצדדים קבע בית המשפט כי צד ג' הוא שהעלה את הצילום המפר לאתר. חברה שעיסוקה בבניית אתרים צריכה להכיר לפני ולפנים את חוק זכות יוצרים והגנת המפר התמים אינה יכולה לעמוד לה. צד ג' חב בשיפוי הנתבעת בגין הנזק שנגרם לה עקב ההפרה. הערת הנזק צריכה להיעשות על-ידי ביהמ"ש ולא ניתן לאמץ כפשוטו את הסכום שנקבע בפשרה בין התובע לנתבעת.
בתי המשפט עמדו על ההפרש הניכר שבין הסכומים הנדרשים בתביעות מסוג זה לבין הסכומים שנפסקים [עניין זכאי - ת"א 25900-12-13; עניין שחידם - ת"א 27730-07-16; עניין שריר - רע"א 12/17]. גם במקרה זה קיים נתק בין הסכום שביקש התובע לסכום שהגיוני וסביר שיקבל. הנזק שנגרם לתובע אינו כבד ואינו ממשי. לו היה ביהמ"ש נדרש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפרת זכויותיו, היה זה מוגבל לסך של 3,000 ש"ח. משכך, גם השיפוי לו זכאית הנתבעת יוגבל לסכום זה. על-אף הגבלת סכום הפיצוי, הרי שמשום שההפרה של זכויות התובע נגרמה על-ידי צד ג', ומשום שהנתבעת נקלעה באמצעה בין השניים, הרי שיש לחייב את צד ג' בתשלום מלוא הוצאותיה של הנתבעת בסך 30,400 ש"ח.