משרד רוה"מ ימסור לעיתונאים מידע על שיחות בין ראש הממשלה לראשי "ישראל היום" (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים הנדל, שהם ומזוז):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בי-ם (בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים), שדחה את עתירת המערערים נגד החלטת הממונה על חופש המידע במשרד רוה"מ (המשיב 1), שלא להיענות לבקשת המערערים לקבלת מידע [עת"מ 28606-09-15]. המערערים הגישו בקשה לפי סעיף 7 לחוק, לקבלת תיעוד ביומן לשכת רוה"מ לגבי שיחות טלפון שניהל רוה"מ (המשיב 2) עם שלדון אדלסון ועמוס רגב (המשיבים 3-4), בעל השליטה והעורך הראשי של עיתון "ישראל היום".  המשיב 1 דחה את הבקשה מכוח סעיף 9(א)(3) לחוק, בנימוק כי מדובר במידע הפוגע בפרטיות, שכן האנשים אליהם מתייחסת הבקשה הם חברים אישיים של רוה"מ, ששיחותיו עמם הן פרטיות. 

המערערים עתרו נגד ההחלטה לביהמ"ש המחוזי לעניינים מינהליים, וטענו כי המידע נדרש לצורך תחקיר על הזיקה בין העיתון לבין רוה"מ. בפס"ד ראשון קבע ביהמ"ש קמא כי יש למסור את המידע שנתבקש אף כי יש בכך פגיעה מסוימת בפרטיות רוה"מ, וזאת בשל האינטרס הציבורי בחשיפת מידע זה. בפס"ד שני, נשוא הערעור, קבע ביהמ"ש כי למרות האמור, הרי שבשל הפגיעה גם בפרטיות המשיבים 3-4, אין למסור את המידע.

נפסק: הערעור בדין יסודו. המשיבים 3-4 הרחיבו את יריעת המחלוקת מעבר לנדרש, בטענות בדבר מניעה למסירת המידע בשל חיסיון עיתונאי, בשל הוראת סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות ובשל "שיבוש התפקוד התקין של הרשות" - טענות שאין בהן ממש. הטענה לחיסיון עיתונאי מעוררת תמיהה, שכן מעבר לבעייתיות הטענה לגופה אינה מתיישבת עם טענתם המרכזית של המשיבים לפיה מדובר בשיחות פרטיות בין חברים שאינן עוסקות כלל בעיתון. חיסיון עיתונאי חל ככלל על מידע המצוי בידי עיתונאי ולא על מידע המצוי בידי הרשות. בעל החיסיון הוא המקור ולא העיתונאי. נוכח הטענה כי השיחות לא היו בכובעם של המשיבים 3-4 כאנשי העיתון, אלא כחברים משכבר הימים ובעניינים שאינם נוגעים לעיתון, לא ברור כלל מיהו העיתונאי ומיהו המקור ומהו המידע הנהנה מחיסיון עיתונאי. 

פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות עוסק בהסדרה של "מסירת מידע או ידיעות מאת גופים ציבוריים". פרק זה הוא בגדר נורמה כללית שחלה מקום שאין בדין הסדר ספציפי באותו ענין.  בסעיף 35 לחוק הגנת הפרטיות, שכותרתו "שמירת דינים", נקבע במפורש כי "הוראות חוק זה לא יגרעו מהוראות כל דין אחר". חוק חופש המידע הוא "דין אחר" שהוא גם דין מיוחד לעומת ההוראות הכלליות של פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות. קבלת הטענה לתחולת סעיף 23ב משמעה ריקון מתוכן של חוק חופש המידע. יש גם לדחות את הטענה כי אין למסור את המידע בהתבסס על העילה לפי סעיף 9(ב)(1), בדבר שיבוש התפקוד התקין של הרשות הציבורית. 

 צדק ביהמ"ש קמא במסקנתו בפס"ד הראשון וטעה בפס"ד השני, שבנימוקיו אין כדי להצדיק סטייה מהמסקנה בפס"ד הראשון בדבר הצידוק במסירת המידע. בחשיפת המידע בנוגע לקיומן ומועדן של השיחות יש משום פגיעה מסוימת בפרטיות המשיבים, בהיות המידע "ענייניו הפרטיים של אדם", לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות. עם זאת, מדובר בפגיעה קלה, בשולי הזכות לפרטיות, שכן אין במידע משום חשיפת עצם הקשר בין המשיבים, עליו הצהירו הם עצמם, ואף לא חשיפת תוכן השיחות. המידע המבוקש נכלל בתחום ה'אפור' של 'עניינים פרטיים' המוחרגים בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, ואין מדובר במסגרת העניינים "המובהקים" הנכללים תחת הזכות לפרטיות .

יש להבחין בין סוגים שונים של מידע על שיחות. אינו דומה מידע על שיחות פרטיות של נושא משרה ברשות ציבורית למידע על שיחותיו בתפקיד, שהאחרונות אינן כלל בגדר "ענייניו הפרטיים של אדם" וחשיפתן אינה בגדר פגיעה בפרטיות. גם תיעוד של שיחות בתפקיד עשוי להיות מוגן מחשיפה, בעילות אחרות, כגון סודיות או פגיעה באינטרס ציבורי אחר. עוד ראוי להבחין בין סוגים שונים של שיחות פרטיות לענין עוצמת הפגיעה בפרטיות הכרוכה בחשיפת מידע על קיומן ומועדן. אבחנה נוספת מתייחסת לזהות בעלי שיחו של נושא המשרה ברשות הציבורית. לא הרי שיחות פרטיות של נושא המשרה עם אדם פרטי מן השורה כשיחות שהן אמנם פרטיות מבחינת תוכנן, אך הצד האחר לשיחה הוא "שחקן בזירה הציבורית", בעל זיקה או השפעה ברשות הציבורית או בזירה הציבורית. 

השאלה המרכזית נוגעת לאיזון הזכויות והאינטרסים בין הפגיעה בפרטיות לבין "העניין הציבורי בגילוי המידע" לפי סעיף 17(ד) לחוק. חוק חופש המידע חל על "כל מידע המצוי ברשות ציבורית". לפיכך גם מידע על שיחות "פרטיות" של נושא משרה שלטונית עשוי להיות מושא לבקשת מידע לפי החוק, מקום שהמידע נאסף ומצוי בידי הרשות הציבורית, בכפוף לסייגים בחוק (לרבות הסייג בדבר פגיעה בפרטיות). המחוקק הסמיך את ביהמ"ש להורות בכל זאת על מסירת המידע "אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה". אין מדובר בביקורת שיפוטית על שיקול דעת הרשות, שכן זו נהגה כדין, אלא במעין סמכות ראשונית של ביהמ"ש עצמו לאזן בין האינטרסים המוגנים בסעיף 9(א) לחוק לבין האינטרס הציבורי בגילוי המידע. התכלית המרכזית של החוק היא מתן כלים לאזרח לקיים בקרה על רשויות השלטון ועל מעשיהן ומחדליהן, כדי ולהבטיח כיבודם על ערכים דמוקרטיים וחברתיים.

הנחת המוצא היא כי אכן קיימת פגיעה בזכות לפרטיות של ראש המשיבים 2-4, אולם מדובר בפגיעה קלה, בשוליה של הזכות לפרטיות. אין מדובר בשיחות חשאיות או בעלות רגישות כלשהי אלא בשיחות חולין שבין ידידים ותיקים, כאשר המידע המבוקש אינו כולל את תוכן השיחות אלא רק את רישום עצם קיום השיחות ומועדיהן. שאלת קיומם של קשרים בין נושא משרה שלטונית לבין גורמים מקרב הציבור בעלי אינטרסים בהחלטותיו, לרוב אינטרסים עסקיים, ומהותם של קשרים כאלה, היא שאלה בעלת חשיבות ציבורית רבה. מדובר בשיחות שבין רוה"מ לבין שני הגורמים החשובים ביותר בעיתון "ישראל היום". אמנם המידע המבוקש מתייחס לשיחות פרטיות ולא בשיחות הנוגעות לעיתון, אך גם בעצם קיומו של קשר אישי בין ראש הממשלה לבין בעל השליטה והעורך הראשי של העיתון, ומידת האינטנסיביות של קשר כזה, יש ענין ציבורי רב. מבקשי המידע אינם "אזרח סקרן" גרידא אלא עיתונאי בכיר וכלי תקשורת מרכזי שערכו בשעתם תחקיר בסוגיית הקשרים שבין ראש הממשלה לבין העיתון "ישראל היום" ובעליו.

עמדת ביהמ"ש קמא בפסק דינו השני אינה מקובלת. משנקבע, בצדק, כי הפגיעה בפרטיות במקרה זה היא שולית ואינה בליבת הזכות, ומאידך כי האינטרס הציבורי בחשיפת המידע הוא בעל משקל משמעותי, הרי שתוצאת איזון האינטרסים היא ברורה ומובהקת. יש לקבל את הערעור.