(פסק-דין, שלום פ"ת, השופט אריאל ברגנר): חשבוניות הנשלחות בדוא"ל הן שירות אותו ביקש הלקוח לקבל ולכן אין מדובר ב'דואר זבל'.

העובדות: התובע, עו"ד במקצועו, העוסק גם במלחמה בספאם, טען כי הנתבעת שלחה לו 20 פרסומות (ותשע חשבוניות הכוללות פרסומות) בדוא"ל, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת היא חברה המספקת שירותי אינטרנט, אשר התובע הצטרף בעבר לשירותיה. התובע פנה אל הנתבעת מספר פעמים בדוא"ל, בבקשה כי תסיר אותו מרשימת התפוצה שלה, אך הנתבעת לא הפסיקה את שיגור ההודעות עד לקבלת מכתב התראה מהתובע.

הנתבעת טענה כי הידיעונים והחשבוניות נשלחים ללקוחות החברה לאחר רכישת שירותיה. לטענתה, התובע היה יכול להסיר עצמו בקלות מרשימת התפוצה באמצעות קישור בתחתית ההודעות, אך התעקש לפעול באמצעות משלוח הודעת "השב" (לתיבה שאינה מנוטרת). 

נפסק: עיון בהודעות הדוא"ל מעלה כי מדובר בעלוני מידע הכוללים כתבות על פעילות הנתבעת, לקוחותיה ועוד. קשה להלום את טענות הנתבעת כי מדובר בעלון אינפורמטיבי בלבד, שאין בו כל דבר פרסומת. על אף הכסות האינפורמטיבית העוטה את הידיעונים, הרי שהם מופצים באופן מסחרי להיקף נרחב של נמענים וכוללים בתוכם מסרים, גלויים וסמויים, שמטרתם להניע את הנמען לרכוש את מוצריה או שירותיה של הנתבעת.

עם זאת, הידיעון שעניינו סקר לקוחות אינו מהווה "דבר פרסומת", אלא ניסיון לקבל מידע מהלקוח על-מנת לבחון את איכות השירות ובמטרה לשפרו בעתיד. גם אם יש תכלית שיווקית, הרי שהיא אגבית ומשנית לתכלית השירותית. אשר לחשבוניות הכוללות באנרים (קישוריות), המובילים לאתר הכולל מידע אודות שירותי הנתבעת - אין ספק כי כוונת הנתבעת היתה כי הלקוח יביע עניין בשירותים המוצעים בתיבת הבאנר, אך לא בכך תמה מלאכת הבדיקה ויש להידרש לשיקולים נוספים.

יפים לעניין זה הדברים בעניין טויסטר [ת"צ 1862-11-12]. לא זו התופעה אותה נועד החוק למגר בקביעת האיסור על משלוח דבר פרסומת. חשבוניות הנשלחות בדוא"ל הן שירות אותו ביקש הלקוח לקבל ולכן אין מדובר ב'דואר זבל'. יש לראות בהסכמת הלקוח לקבל חשבוניות בדוא"ל כהסכמה לכך שגוף ההודעה יכלול תוכן שיווקי ובלבד שמדובר בהיקף סביר [עניין לוי - ת"ק 54963-01-16]. הבאנרים שהוצמדו לטקסט החשבוניות נשוא התביעה אינם חורגים מהסביר. 

הנתבעת הוכיחה כי התובע אישר או נתן הסכמתו לקבלת דואר המהווה "דבר פרסומת". התובע, כלקוח סביר, ובוודאי כעו"ד, צריך היה לדעת כי במתן הסכמתו לתנאים הכלליים לשירותי הנתבעת, הוא מאשר את הסכמתו לקבלת דואר פרסומי. אם לא כך, היה עליו לפנות לנתבעת ולבקש את מחיקת הסעיף מהוראות המסמך. סעיף 30א(ג)(1) אינו דורש את חתימת הנמען על הסכמתו, ודי שהמפרסם הודיע ללקוח על כוונתו לשלוח דברי פרסומת. לצד האמור, ראוי היה להפריד ולבדל הוראה זו מיתר הוראות המסמך, משזו אינה מתייחסת באופן קונקרטי לשירותים שנרכשו מהנתבעת.

סעיף 30א(ד) לחוק קובע כי הודעת סירוב תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת. דבר פרסומת הנשלח בדוא"ל צריך לכלול גם כתובת תקפה של המפרסם ברשת האינטרנט לצורך מתן הודעת סירוב. בתחתית כל ידיעון הוסף לינק להסרה מרשימת התפוצה, כך שהנמען יכול ללחוץ על הכיתוב. ביהמ"ש מוכן להניח כי מדובר בכתובת תקפה של הנתבעת ברשת האינטרנט לצורך מתן הודעת סירוב.

הלינק שהוטבע בתחתית הידיעונים לצורך מתן הודעת סירוב אינו עומד בדרישת סעיף 30א(ה). סעיף 30א(ב) מפרט 4 דרכי התקשרות לגביהן נקבע האיסור על משלוח דברי פרסומת. לשון ההוראה מתיישבת עם הפרשנות המחייבת את המפרסם לאפשר את ההסרה 'באותה הדרך' שבה התקבל דבר הפרסומת מבין ארבעת הדרכים הנזכרות. הוספת קישורית המובילה לכתובת אינטרנט של הנתבעת אינה נכללת ביניהן. הנתבעת הפרה את הוראות החוק בכל שלא אפשרה לנמעני הידיעונים מתן הודעות סירוב כנדרש לפי חוק. פיצוי בסך 500 ש"ח לכל אחת מההפרות הוא הולם וסביר בנסיבות העניין. סה"כ תשלם הנתבעת פיצוי לתובע בסך 8,000 ש"ח עבור 16 הודעות, וכן הוצאות בסך 1,000 ש"ח.