(פסק-דין, שלום חיפה, השופטת איילת הוך-טל): סכסוך שכנים הוביל לתביעת לשון הרע בעקבות פרסומים בפייסבוק.

העובדות: תביעת לשון הרע במסגרת סכסוך שכנים. התובע 1 הוא חבר מועצת עיריית חדרה והתובעת 2 היא בת זוגו. הנתבעת מתגוררת בשכנות לתובעים יחד עם בן זוגה (יצחק), שהפעיל עסק להשכרת נגררים (אותם נהג להחנות ברחוב מגורי הצדדים וברחובות הסמוכים). התובעים טענו כי הנגררים גרמו למפגע בשכונה. הנתבעת ובן זוגה קיבלו דוחות חניה רבים בגין העמדת הנגררים ברחוב, כאשר הנתבעת סברה כי הדוחות הם תולדה של תלונות מצד התובע ושימוש לרעה בכוחו הציבורי.

התובע טען כי פנה למנהלת השכונה לצורך טיפול במטרד שיוצרים הנגררים, אך טען כי אין לכך כל קשר לתפקידו הציבורי. לטענתו, בעקבות קבלת הדוחות החלו הנתבעת ויצחק להפנות כלפיו מסרים מאיימים וכן לפרסם פרסומים בפייסבוק המהווים לשון הרע. הנתבעת אישרה כי פרסמה פוסטים בפייסבוק, אך טענה כי אין בהם כדי להוות עוולה של לשון הרע.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. אין מחלוקת בדבר כתיבת שלושת הפרסומים ביסוד התביעה, שהנתבעת פרסמה בפייסבוק (לטענת התובעים, ב-4 עמודי פייסבוק שונים). על-אף שסוגיית פרסום לשון הרע במרשתת לא הוכרעה באופן חד-משמעי, המגמה בפסיקה היא להכיר בפרסומים במרשתת ככלל ובפייסבוק בפרט, כ"פרסום" לצורך חוק איסור לשון הרע. כל אחד מהפוסטים ביסוד התביעה, ללא משמעות לדף הספציפי בו פורסם, הגיע למספר רב של נמענים שחלקם אף הגיבו לו.

יש לדחות את טענותיהם הנוספות של התובעים ביחס לפרסומים. ראשית, התובעים לא הראו מקור משפטי לחיוב הנתבעת בגין תוכן תגובות שלא נכתבו על-ידה ולכן הבדיקה תתייחס אך ורק לפרסומיה של הנתבעת. שנית, אכן נראה כי תוכן הדברים הועבר לעיתון "חדשות חדרה" ופורסם שם, אך התובעים לא הוכיחו את טענתם כי הנתבעת היא שהביאה לפרסום ולפיכך אין מקום להטיל עליה אחריות בגין פרסום הכתבה. 

בפרסום הראשון לא נזכרים שמות התובעים כלל. אין לקבל את עמדת התובעים ביחס לתגובות הגולשים אליהם הפנו, שלטענתם מראות על "זיהוי" התובע. בפוסט מאשימה הנתבעת "שכן 1" על כי התלונן לרשויות וכי הדבר הוביל למתן דו"ח. גם אם ניתן היה לזהות את התובע, הרי לכל היותר מדובר על פרסום לפיו "מואשם" אותו שכן בהעברת תלונה לרשויות על חניה שלא כדין, שהנתבעת מתייחסת אליה כאל קטנונית בנסיבות. לא ניתן להתייחס לדיווח לרשויות על ביצוע עבירה כלשהי כהוצאת לשון הרע.

בפרסום השני מוזכרים התובעים כגורמים המתלוננים באופן סדרתי על הנגררים של יצחק. מדובר על האשמה בהעברת תלונות לרשויות בלבד, דבר שאינו מהווה לשון הרע. בתגובה נוספת ייחסה הנתבעת לתובע ניצול לרעה של מעמדו כנבחר ציבור והאשמה זו פוגעת בעיסוקו הציבורי של התובע ויש בה כדי לבזות ולהשפיל אותו. יש לראות בפרסום תגובה זו משום לשון הרע ביחס לתובע. באשר לפוסט השלישי, לא ניתן לייחס לו פרסום לשון הרע.

הנתבעת טענה להגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק) בכך שקיימת אכיפה סלקטיבית בעבירות החניה, תלונות התובעים וכוחו של התובע כחבר מועצת העיר. הנתבעת לא הוכיחה כי העובדות שפורסמו משקפות את המציאות שהיתה במועד הפרסומים ולכן ההגנה לא תעמוד לה. בקביעת גובה הפיצוי יש לתת דעת לעובדה כי מדובר בפרסום אחד שנקבע לגביו כי הוא מהווה לשון הרע, לטיב הפרסום המטיל דופי בתפקידו של התובע כאיש ציבור ולנסיבות נוספות. תביעת התובעת 2 נדחית. הנתבעת תפצה את התובע 1 ב-7,000 ש"ח. כל צד יישא בהוצאותיו.