(החלטה, שלום חיפה, השופט אמיר סלאמה): האם בית משפט קונה סמכות מקומית רק משום שהתביעה הוגשה נגד חברת ביטוח הנוהגת להפיק פוליסות באמצעות הטלפון והאינטרנט, כאשר אין זיקה מהותית בין התביעה למחוז השיפוט?

העובדות: בקשת הנתבעת להעברת התביעה למחוז שיפוט אחר, לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט. התביעה היא לתשלום תגמולים מכוח פוליסת ביטוח במסגרתה ביטחה הנתבעת את רכב התובע. הנתבעת טענה כי גניבת רכבו של התובע התרחשה בעיר אילת והתובע הוא תושב אילת ולכן לביהמ"ש אין זיקה לתובענה ולא מתקיימים הקבועים בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי. התובע טען כי לביהמ"ש סמכות לדון בתיק, שכן הנתבעת מנהלת את עסקיה באמצעות הטלפון והאינטרנט וכי יש לראותה כמי שמנהלת עסקים בכל הארץ.

נפסק: הצדק עם הנתבעת. לביהמ"ש אין סמכות מקומית לדון בתובענה. התובע אינו מצביע על זיקה כלשהי בין האירוע מושא התביעה לבין מחוז השיפוט בו מצוי ביהמ"ש. מרבית הזיקות אם לא כולן שייכות למחוז שיפוט אחר. התובע, שביסס את טענתו על כך שהנתבעת עוסקת במכירת פוליסות באמצעות הטלפון והאינטרנט, לא טען כי הפוליסה מושא התביעה נכרתה על-סמך עסקה טלפונית או עסקת אינטרנט (שאז ניתן היה להביא בחשבון את החלופה הקבועה בסעיף משנה (2) לתקנות - מקום יצירת ההתחייבות).

השאלה היא האם די בעצם העובדה שהנתבעת מנפיקה פוליסות ביטוח באמצעות הטלפון והאינטרנט בכדי לקבוע כי מקום עסקה הוא בכל הארץ. התשובה לכך שלילית. העובדה שגוף מסחרי נוהג לבצע עסקאות בטלפון ובאינטרנט אינה אומרת שניתן לראות בכל סנטימטר בארץ כמקום עסקו. פרשנות זו חורגת מגדר לשון תקנה 3, מהרציונל ביסוד התקנה ואף מהיגיון הדברים. יהיה קשה מאוד בימינו למצוא גוף שחלק מעסקיו אינו כרוך בשימוש באינטרנט או בטלפון.

חיזוק מסוים למסקנה מצוי בתקנה 3(א2) לתקנות. בעיני מתקין התקנות עצם ביצוע עסקאות באינטרנט אינו קובע את מקום עסקו של הנתבע. דומה כי ה"זיקה" היחידה למחוז חיפה היא מקום מושבו של ב"כ התובע, אך "זיקה" זו אינה מעניקה סמכות מקומית. אמנם קרנם של דיני הסמכות המקומית ירדה, אך הם עדיין קיימים ולא ניתן להתעלם מהם. יש לקבוע כי ביהמ"ש נעדר סמכות לדון בתובענה.