(פסק-דין, שלום ת"א, השופט עזריה אלקלעי): פגיעתו של פרסום בפייסבוק עלולה להיות רעה מפרסום בעיתון בשל היכולת לשתפו ברבים. הנתבע חויב לשלם לראש הממשלה ורעייתו פיצויים בסך 100,000 ₪ והוצאות משפט.
העובדות: הנתבע, סופר ועתונאי, פרסם בפייסבוק (1) פוסט הטוען כי ראש הממשלה נפלט בצעקות ממכוניתו השמורה בצד הדרך לירושלים בשל דרישתה של רעייתו שלא יישאר איתה באוטו; (2) תמונתו של ראש הממשלה כשהיא ערוכה ובה נצפה ראש הממשלה עומד, כביכול, בצדו של כביש, כשהוא חבוש ברדס וידו מושטת לשם עצירת 'טרמפ' אליו נלווה המלל: "בבאב אל ואד, לצד כביש אחד, מחכה רודן זעיר בחושך לטרמפ. קחו אותו".
נפסק:
- התובע טוען כי הרשת החברתית מתירה פרסום פחות מוקפד ומרוסן מהעיתונות המסורתית, כי האירוניה העצמית של הרשת החברתית ומעמדה כעיתונות פוחזת במקצת המטילה ספק בכל ולוקחת עצמה לא לגמרי ברצינות מתירה כתיבה מסוג פארודיה ומשל, וכי קוראי 'פוסטים' בפייסבוק אינם מתייחסים ברצינות תהומית לכל מה שכתוב שם, כי גבול הסבילות של חופש הביטוי בפייסבוק נמצא הרבה מתחת לזה של העיתונות המסורתית, ועל כן יש לשפוט את הפרסום על פי כללים אלה שמכוחם ניתן לראות בפרסום הגזמה, הגחכה ולא בהכרח שיקוף מדויק של מציאות ריאלית.
- אין מקום להתייחס לפרסום בפייסבוק בשונה מכל פרסום במדיה אחרת. פרסום פוגעני בפייסבוק, פגיעתו עלולה להיות רעה לא פחות, ואולי אף יותר, מפגיעתו של פרסום בעיתון או במקומון - זאת, בשל פוטנציאל התפוצה האדיר של פרסום בפייסבוק, העלול להתפשט כאש בשדה קוצים ולהגיע לקהל גדול ביותר של קוראי באמצעות 'שיתופים', דבר המגדיל את כמות הנחשפים לפרסום בטור הנדסי.
- פרסום בפייסבוק, אם לא נמחק על ידי יוצרו, יכול יישאר ברחבי המרשתת לזמן רב והפרסום אף עשוי לצבור תפוצה באמצעות הפצתו על ידי כל מי שנחשף אליו, כאשר מי שנחשף לפרסום יכול להגיב עליו כרצונו ולהעצים את הפגיעה.
- הפרסום הראשון מבקש לתאר את התובע (ראש הממשלה בנימין נתניהו) כאדם חלש ורופס, וכלשון הנתבע בכתב ההגנה: "כאדם רך לב רדוף על ידי התובעת 2 הפועלת ממניעים לא רציונאלים", כשהתובע נשלט על ידי רעייתו וגחמותיה עד כדי כך שרעייתו יכולה לגרום לעצירת שיירת ראש הממשלה המאובטחת ולגרום ל"השלכתו" מהרכב. פרסום מסוג זה, המתואר כמקרה שאירע ולא כהבעת דעה, עלול להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעשות מטרה לבוז או ללעג, וקיימת האפשרות כי הפרסום עלול לפגוע בתובע במשרתו הציבורית. במקרה זה מתעצמים ההשפלה והבוז ביחס לתובע, דווקא בשל היותו ראש ממשלה האמור להיות עמיד בפני לחצים כבדים ולהחליט החלטות הרות גורל עבור כל אחד מאזרחי המדינה, בעניינים של חיים ומוות.
- באשר לתובעת (אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו), הרי שהאירוע המתואר מייחס לה תכונות של אישה נרגנת, "הפועלת ממניעים לא רציונאליים" עד שבעת נסיעת השיירה המאובטחת, גבר עליה כעסה עד כדי כך שגרמה, לעיני כל המאבטחים והנוכחים לעצירת השיירה ולהשלכת בעלה מהרכב. תיאור מסוג זה עלול להשפיל את התובעת בעיני הבריות ולעשותה למטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
- הפרסום השני הינו קריקטורה. ברור לקורא הסביר כי אין מדובר בתמונה אמיתית של ראש הממשלה וניתן לראות בפרסום זה כהמשך לפרסום הראשון וכניסיון להאדרתו ולהעצמתו באמצעות קריקטורה מגחיכה, ולא כפרסום עצמאי שיכול להקים בפני עצמו עילה לתביעת לשון הרע.
- בהיות התובעים אנשי ציבור, (במיוחד התובע) עמידותם כלפי ביקורת צריכה להיות גבוהה יותר מאשר של מי שאינו איש ציבור. אולם דברים אלה אמורים כאשר מדובר בהבעת דעה וביקורת עליה, חריפה ככל שתהיה, ולא כאשר מדובר בפרסום המתיימר להיות עובדתי.
- הפירסומים אינם זוטי דברים.
- התביעה אינה תביעת השתקה: שמם של אנשי ציבור אינו הפקר ודמם אינו סומק טפי מדמו של כל אדם אחר, כל עוד המחוקק לא אסר על אנשי ציבור להגיש תביעת לשון הרע או לא הגביל הגשת תביעות מסוג זה, אין לחסום איש ציבור מלשמור על שמו הטוב רק עקב היותו איש ציבור ויש לשמור את הדוקטרינה של סילוק תביעה עקב היותה "תביעת השתקה" למקרים ברורים וחריגים בלבד, כאשר התביעה שלפני אינה אחת מהם.
- ניתן לקבוע חד משמעית כי לא עלה בידי התובע להוכיח הגנת "אמת הפרסום" שכן הטענה לפיה הוא נחשף לאירוע ממידע שנמסר לו ע"י מכר שלו שזהותו עלומה, כאשר גם אותו מכר שמע על האירוע מחבר קרוב שלו, שהינו מאבטח שגם זהותו נותרה עלומה, מבחינה ראייתית מהווה עדות בלתי קבילה מפי השמועה מכלי שני שלא ניתן להשתית עליה כל ממצא עובדתי.
- לחובת הנתבע עמדה העובדה שנמנע מזימון עדים להוכחת גרסתו, לרבות ראש השב"כ גאז שזימונו הותר בהחלטת בית המשפט.
- הגנת תום הלב אינה יכולה לחול על הפרסום שעשה הנתבע, שכן הפרסום לא היה "הבעת דעה", אלא פרסום עובדתי. יתר על כן הנתבע לא היה תם לב לפי הכללים שנקבעו בפסיקה: הנתבע לא ערך בדיקה לאימות הפרסום. את הפוסט לא ניתן היה לפרסם בעיתון או לשדר ככתבה חדשותית, שכן הפרסום אינו עומד בסטנדרט העיתונאי הנדרש של בדיקת הדברים באופן שמאפשר לעמוד מאחורי הפרסום. גם טון הפרסום וסגנונו והצגת הפרסום אינם מלמדים על תום ליבו של הנתבע, שכן הידיעה לא פורסמה בניסוח חדשותי המדווח על אירוע, אלא בניסוח ציני, ציורי מוגזם ומתריס. הנתבע גם לא פנה לקבל תגובה לידיעה קודם פרסומה.
- הוראות סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1961 (שלילת הגנת תום הלב ממי שנמנע מפרסום תיקון או הכחשה) אינן חלות על הנתבע, שכן הפרסום נעשה בפייסבוק ולא בכלי תקשורת.
- הפוסט נשוא התביעה, נוסח בלשון מוגזמת ומוקצנת, למעלה מהצורך ומהראוי למה שמתיימר להיות דיווח עובדתי.
- הפרסום לא נעשה לגופם של דברים אלא לגופו של אדם. מפרסומים אלה עולה באופן ברור, כי מטרתו של הנתבע לפגוע בתובע וברעייתו, התובעת.
- הנתבע מצהיר במפורש כי ברצונו לגרום להעברתו של התובע ממשרתו, אלא מאי, כל עוד הרצון לגרום להעברת איש ציבור מתפקידו, נעשה בדרך לגיטימית וכדין הכוללת ביקורת חריפה ואפילו קשה בוטה ונוקבת, הרי שהיא מותרת והיא מנשמת אפה של הדמוקרטיה ושל חופש הביטוי . אולם גם לחופש הביטוי יש גבול, והגבול נחצה, בין היתר, כאשר אנו עוברים מתחום הבעת הדעה והביקורת, קשה ונוקבת ככל שתהיה, אל ייחוס עובדות בלתי נכונות ופוגעות באיש הציבור . לפיכך הוכרה "כוונה לפגוע" בפרסום.
- אין המדובר באירוע או ביחוס התנהגות המשקפים חומרה יתרה, ואין הדבר דומה לדברים המייחסים לתובע התנהגות פלילית, כגון מעשי מרמה, הונאה או שחיתות אישית כיוצא באלה טענות שיש בהן להביא לפגיעה קשה במיוחד במעמדו של התובע.
- חשוב להדגיש את השיקול ההרתעתי שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סכום הפיצויים כאשר יש חשיבות רבה לכך שרבים ככל הניתן יפנימו שאינם יכולים לפרסם ככל העולה על רוחם ללא כל גבול, ובכלל כי אינם יכול לפרסם דברים שאינם אמת והמהווים לשון הרע, זאת אף לא בשם עקרונות נשגבים או אידאלים ואמונות חשובים ככל שיהיו.
- נפסק – על הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך של 60,000 ₪ ולתובעת פיצויים בסך 40,000 ₪ ועוד 15,000 ₪ הוצאות משפט.