(פסק-דין, שלום פ"ת, השופטת ניצה מימון שעשוע): המחוקק אינו מחייב את מי שמוטרד שלא כדין בדברי דוא"ל ללחוץ על קישורי הסרה, מחשש לוירוסים.

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 34 דברי פרסומת בדוא"ל ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת היא עמותה הפועלת לקידום השוויון בחינוך בישראל.

נפסק: אין מחלוקת כי התובע לא ביקש לקבל את פרסומי הנתבעת ואף אינו בקהל היעד של הפרסומים. רוב ההודעות ששלחה הנתבעת לתובע אינם בגדר "דבר פרסומת", שכן הן כוללות תכנים מוצעים לפעילות חינוכית-לימודית ולא הצעה לרכישת מוצרים או שירותים. הפרסומים נשלחו לפי תיקון החוק באוגוסט 2016, לפיו הורחבה הגדרת המונח "דבר פרסומת" לכלול גם מסרי תעמולה וקידום מטרות אידיאולוגיות. עם זאת, בין דברי הדוא"ל נכללו גם תכנים בעלי אופי פרסומי, כגון הרשמה לכנס בתשלום, פרסום לספר הפעלות בתשלום וכו'. מדובר ב-14 פרסומים.

שמו של התובע הוסר מרשימת התפוצה כאשר פנה לנתבעת והנתבעת אפשרה בפרסומיה גם הסרה עצמית על-ידי לחיצה על קישור, אך המחוקק אינו מחייב את מי שמוטרד שלא כדין בדברי דוא"ל ללחוץ על קישורים כאלו, מחשש לוירוסים. המכתבים ששלחה הנתבעת אינם מהווים פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות. לא כל טרדה הנגרמת לאדם מהווה פגיעה בפרטיות, בפרט כאשר קיים חוק העוסק בכך באופן ישיר. העובדה כי התובע מגיש תביעות ספאם רבות אין בה כשלעצמה לפגוע בזכותו לפיצוי לפי החוק. הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 4,000 ש"ח.