(פסק-דין, אזורי לעבודה ת"א, השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ):

העובדות: התובע הוא בעל עסק לשיווק ובניית אתרי אינטרנט. הנתבע עבד אצל התובע קרוב לשנה, עד לפיטוריו. התובע טען, בין היתר, כי במקביל לעבודתו, הנתבע הפעיל עסק עצמאי ופרטי ואף חבר למתחרה של התובע וגזל את לקוחותיו והכנסותיו. הנתבע טען, בין היתר, כי התובע ניהל עסק זעיר והסכים כי הנתבע ימשיך בפרויקטים אישיים שלו וכן התובע פגע בפרטיותו לאחר שניטר את תיבת הדוא"ל שלו. הנתבע הגיש תביעה שכנגד נגד התובע.

נפסק: דין התביעה להידחות. דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה. הנתבע הוחתם על הסכם העסקה ובו התחייב ל"סודיות, נאמנות והגבלת חופש עיסוק". חוק עוולות מסחריות אוסר על גזל סוד מסחרי. הנתבע, במקביל להעסקתו אצל התובע, עבד כפרילנסר. אולם, הצדדים בעצמם החריגו את הסכם העבודה כך שיתאפשר לנתבע לעבוד בעבודות קידום נוספות בחו"ל ושהנתבע ימשיך לעסוק בפרויקטים אישיים ובלבד שאין בהם כדי לפגוע בעסקו של התובע. בהסכם העבודה לא נאסר על הנתבע לעסוק במקביל לעבודתו אצל התובע בעבודות אחרות. היה על התובע להוכיח כי עבודת הנתבע כפרילנסר מהווה הפרה של ההסכם.

על פי ההסכם העסקה התחייב הנתבע לסודיות. ברם, לא הוכח כי באמתחתו של התובע סוד מסחרי ובוודאי שלא הוכח כי הנתבע גזל סוד מסחרי. יתכן שהנתבע גזל לקוחות של התובע וכי הוא ניצל את קשריו עם לקוחות התובע על מנת לקדם את ענייניו הפרטיים (שכן פנייה ללקוחות יכולה להיחשב הפרת סוד מסחרי), אולם התובע לא הביא ראיות בעניין זה. אף הדרך שבה גילה לכאורה התובע את גזילת לקוחותיו ע"י הנתבע נולדה בחטא, שכן ניטור תיבת הדוא"ל הנתבע נעשה שלא כדין (כאמור בהחלטת ביהמ"ש מיום 3.11.2016).

התביעה מכילה רכיבים רבים מן הגורן מן היקב. עילה נוספת היא הפרה של חוק הגנת הפרטיות עקב גילוי מידע, שימוש במידע וחשיפתו בפני צדדים שלישיים ע"י הנתבע. ברם, סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות עוסק רק בענייניו הפרטיים של אדם ולא בעסקו. אי לכך, לבית הדין לעבודה אין סמכות כלל לדון בעילת תביעה זו. טענת התובע כי הנתבע גזל את שעות עבודתו והתעסק בענייניו הפרטיים ובעסקיו איננה קשורה בסוד מסחרי, אלא שעמדה בפני התובע הזכות לפטר את הנתבע, הא ותו לא. לא הוכח כי הנתבע גרם לתובע לנזקים. 

באשר לתביעה שכנגד קבע ביה"ד כי התובע ישלם לנתבע סכומים מסוימים מכוח יחסי העבודה בין הצדדים וכן פיצוי של 4,000 ש"ח עבור פגיעה בפרטיותו. לביה"ד סמכות עניינית לדון ברכיב תביעה על פי חוק הגנת הפרטיות מכוח סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, שקובע כי עוולה נזיקית בגין עילה של הפרת חובה חקוקה היא בסמכותו של ביה"ד. כיוון שחוק הגנת הפרטיות היא חובה חקוקה, לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בעילה.

התובע אינו מכחיש כי ניטר את תיבת הדואר של הנתבע והשיג ראיות באמצעות מערכת הניטור, אותה התקין על מחשב הנתבע, לאחר שהתעורר חשדו שהנתבע פועל מאחורי גבו לקידום עסקו הפרטי. התובע הציג תכתובת דוא"ל מתיבת הג'ימייל של הנתבע. מדובר בתיבה אישית של הנתבע ולתובע לא היתה כל זכות לנטר אותה.

עדכון: ביום 3.7.2018 ניתן פסק-דינו של ביה"ד הארצי לעבודה (השופטים וירט ליבנה, איטח ופוליאק) בערעור ובערעור שכנגד שהוגשו על-פסק הדין לעיל. ערעור הנתבע נדחה. ערעור התובע התקבל בחלקו. נפסק כי הונחו לפני ביה"ד קמא די ראיות כדי לבסס את טענת המעסיק לפיה העובד הפר את חובת הנאמנות ותום הלב. יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ש"ח [ע"ע 10421-06-17 סוריא נ' בן ארי].