(פסק-דין, שלום י-ם, השופטת שרון לארי-בבלי): זיכוי נאשמים מעבירת איומים באמצעות פייסבוק על חבר הכנסת אחמד טיבי. אין עבירות האיומים דרך כתיבת תגובה בפייסבוק כדין עבירת איומים הנאמרים פנים מול פנים.

העובדות: בכתב האישום נטען כי הנאשמים איימו בפייסבוק על חבר הכנסת אחמד טיבי בפגיעה בחייו שלא כדין. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום. הם הודו שכתבו את שכתבו, אך טענו כי לא היתה להם כל כוונה לפגוע בחבר הכנסת. הנאשמים טענו, בין היתר, כי כתב האישום הוגש 4 שנים לאחר פרסום הדברים, באופן המקים לנאשמים הגנה מן הצדק. 

נפסק: אין מחלוקת כי הנאשמים כתבו את האמירות בעמוד האוהדים של חבר הכנסת. הנאשמים טענו כי לנאשמים עומדת טענת הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מן הטעם של אכיפה בררנית ושיהוי. בפרט, הנאשמים טענו כי באותו שרשור בו הנאשמים כתבו את אמירותיהם, נכתבו אמירות אחרות שיכולות להוות איום לכאורה על חבר הכנסת.

חדשות לבקרים אנו נתקלים בפרסומים קשים מנשוא הנכתבים נגד נבחרי ציבור בפייסבוק. במקום הידברות ודיאלוג פורה, במסגרתו יכול כל אדם להביע את דעתו ולממש את זכותו לחופש ביטוי, עדים אנו לשיח של שנאה המקבל לעיתים את הבכורה. ברי כי אין בכך להצדיק אמירות קשות אלה, אלא אך לציין כי אין המקרה דנן שונה בנוף הווירטואלי ואמירות דומות נכתבות כלפי כלל נבחרי הציבור ללא הפסק.

הפגם שנטען על-ידי הנאשמים הוא אכן בעוצמה גבוהה, שכן האמירות האחרות אינן נופלות בחומרתן מהאמירות שהנאשמים כתבו. יש בפגם זה כדי לפגוע בתחושת הצדק וההגינות בקיום ההליך. כמו כן, יש בשיהוי בהגשת כתב האישום (4 שנים לאחר כתיבת האמירות) כדי להעצים את הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות. השיהוי במקרה זה אינו יכול לעמוד לבדו לשם קבלת הטענה של הגנה מן הצדק, אך יש בו כדי להעצים עוד יותר את הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות הנוצרת בשכלול פגם השיהוי עם פגם האכיפה הסלקטיבית.

האיזון הראוי בין כלל השיקולים מוביל לזיכויים של הנאשמים. אין עבירות האיומים דרך כתיבת תגובה בפייסבוק כדין עבירת איומים הנאמרים פנים מול פנים. אין עבירת איומים בפייסבוק במסגרת שרשור בתגובות כדין עבירת איומים בפייסבוק על דרך של הודעה פרטית המופנית כלפי מושא האיומים. יש בכך כדי להוריד מחומרת העבירה, אך ברי כי אין בכך להכשיר או להצדיק את אמירות הנאשמים. לנאשמים עומדת הגנה מן הצדק ויש להורות על זיכויים מהעבירה המיוחסת להם.

למעלה מן הצורך, ביהמ"ש סבר כי אין באמירותיה הכתובות של הנאשמת משום איום. דברי הנאשמת נכתבו כתגובה לדברי הנאשם (שאף תויג בתגובה). חרף חומרת הדברים, לא ניתן לראות בהם כאיום העומד בפני עצמו, אלא אך הסכמה או עצה המופנית לנאשם.