(פסק-דין, מחוזי חיפה, השופט אמיר טובי): קביעת פיצוי סמלי של 100 ש"ח להודעת ספאם אינה משקפת את כוונת המחוקק ומחטיאה את מטרתו ההרתעתית-חינוכית של "חוק הספאם".

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בחיפה [תא"מ 57625-03-16], שחייב את המשיבה לשלם למערער פיצוי של 2,900 ש"ח מכוח הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ביחס ל-25 הודעות דוא"ל פרסומיות ששלחה לו. המערער הלין על סכום הפיצוי שנפסק לזכותו.

נפסק: נקודת המוצא בקביעת גובה הפיצוי בעבור משלוח דבר פרסומת בניגוד לחוק היא הרף העליון קבע המחוקק בסעיף 30א(י)(1) לחוק, בסך 1,000 ש"ח לכל פרסום. ביהמ"ש קמא ראה להפחית במידה ניכרת את הפיצוי הסטטוטורי משני טעמים: המערער לא ציין בכתב התביעה כי הוא מנוי של המשיבה; עמדה לרשות המערער דרך פשוטה, קצרה וזולה להפסקת קבלת דברי הפרסומת מהמשיבה. שגה ביהמ"ש קמא כשהעמיד את סכום הפיצוי על סכום סמלי, המגיע כדי עשירית מהפיצוי הסטטוטורי. הפיצויים הנמוכים שנפסקו אינם משקפים את כוונת המחוקק ומחטיאים את מטרתו ההרתעתית-חינוכית של הפיצוי.

ראשית, נכון שהיות המערער מנוי של המשיב לא צוין בכתב התביעה, אך הדבר עולה מנספחי התביעה והקביעה כי היה בהתנהלותו משום חוסר תום לב היא מרחיקת לכת בנסיבות המקרה. שנית, הקביעה בעניין אפשרות ההסרה שעמדה למערער אפשר ומהווה שיקול להפחתת סכום הפיצוי, אולם אין בה בשום אופן להוביל לקביעת פיצוי סמלי כפי שנקבע. פסיקה מעין זו תעקר מתוכן את כוונת המחוקק ותעביר את האחריות להימנע מפרסום אסור לכתפיו של הנמען. הפיצוי ההולם בגין כל דבר פרסומת הנוגע לפעילות התיאטרון צריך לעמוד על 500 ש"ח ואילו הפיצוי בגין המודעות המסחריות שאינן קשורות בכל דרך לפעילות התיאטרון צריך לעמוד על הרף המקסימלי שקבע המחוקק בסך 1,000 ש"ח לכל פרסום. הערעור התקבל. המשיבה תשלם למערער 13,500 ש"ח ואת הוצאות הערעור בסך 4,680 ש"ח.