(החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופט צבי ויצמן): בקשה למחיקת ערעור מחמת איחור בהגשתו. ביום 18.12.2016 ניתן פסק-דין שדוחה את תביעת המערערת לתשלום דמי תיווך המגיעים לה לטענתה. בחלוף 70 יום ממועד מתן פסק הדין הגישה המערערת ערעור עליו. בפתיח לערעור המערערת ציינה כי הערעור הוגש על סמך ידיעתה של המערערת ומבלי שחלף או החל מניין 45 הימים להגשת ערעור. יום אחר מתן פסק הדין הגישה המערערת בקשה לרשם ההוצאה לפועל, אליה צירפה את פסק הדין במלואו. ביחס לבקשת המשיבה כי יש לסלק את הערעור, טענה המערערת שלא בוצעה לה המצאה כדין וכי צפייה בפסק הדין במערכת "נט המשפט" אינה מהווה המצאה כזו. נפסק -

תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי מתנה את תחילת מניין הימים להגשת ערעור בהמצאת ההחלטה לבעל הדין. תקנה 497ג קובעת את התנאים שקיומם נדרש על-מנת שיראו בצפייה של בעל-דין בהחלטה במערכת ממוכנת כהמצאה כדין של אותה החלטה. המשיבה לא טענה כי תנאים אלה התקיימו במקרה זה ומשכך לא ניתן לקבוע כי עצם צפייתו של ב"כ המערערת בפסק הדין במערכת "נט המשפט" מהווה המצאה כדין המתניעה את מרוץ הימים להגשת ערעור, על-אף שברישומי המערכת מצוין כי ב"כ המערערת צפה בפסק הדין ביום שניתן. אף בהחלטות שונות של רשמי ביהמ"ש נקבע לא אחת, לפי לשון התקנות, כי צפייה יזומה של עו"ד בהחלטה סרוקה במערכת "נט המשפט" אינה מהווה המצאה כדין וכי ניתן לבחון בכל מקרה נתון האם קיימות נסיבות קונקרטיות המצדיקות לראות בצפייה כאמור משום תחליף להמצאה.

אולם המבקשת לא טענה לקיומה של המצאה מחמת עצם הצפייה במסמך במערכת, אלא מתוך כך שפסק הדין הגיע בפועל לידי המערערת, אשר אף עשתה בו שימוש לצרכיה בהליך בהוצאה לפועל. בפסיקה הוכרה האפשרות להעדיף, בנסיבות מסוימות, את מועד הידיעה של בעל הדין על ההחלטה על פני מועד המצאת ההחלטה, כאשר הובהר כי הכלל הרגיל הוא כלל ההמצאה וכי כלל הידיעה הוא החריג, אשר יופעל לרוב בשל חוסר תום לב דיוני שנפל בהתנהלות בעל-הדין המערער. שעה שהמערערת עשתה שימוש בידה האחת בפסק הדין עליו היא מבקשת לערער והגישה אותו לראש ההוצל"פ, אין היא יכולה בידה השנייה לסכור על עיניה ולטעון כי אותו פסק דין בו עשתה שימוש לא הומצא לה כדין לצורך תחילת מניין הימים להגשת ערעור עליו. העניין נופל לגדר אותם מקרים חריגים בהם כלל הידיעה גובר. דין הערעור להימחק.