אין להבין כיצד עין אנושית, במיוחד עין של רופא, יכולה לצפות בקבצים ותמונות מסוג זה, לאגור אותם וגם להפיצם הלאה (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטים ברלינר, נחליאלי חיאט ויניב):

העובדות: המערער הודה בביהמ"ש קמא, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של פרסום והצגת תועבה לפי סעיפים 214(ב3) ו-214(ב) לחוק העונשין. במשך תקופה של כ-3.5 שנים, החזיק הנאשם במחשבו ובהתקנים אלקטרוניים כ-150,000 קבצים של תמונות וסרטוני וידאו פדופיליים. המערער אף שיתף כ-30,000 קבצים באמצעות תוכנה לשיתוף קבצים, במאות הזדמנויות שונות. המערער טען כי עבר תהליך טיפולי מרשים ויוצא דופן, ההופך אותו לראוי לסיום ההליך ללא הרשעה.

ביהמ"ש קמא סבר כי לא יעלה על הדעת לסיים את ההליך ללא הרשעה, וקבע כי ההרשעה מתחייבת בהתחשב באופי העבירות, ריבויין, התמשכותן, התיעוב שהן מעוררות והעובדה כי הקלה יכולה לשדר מסר שלילי במאבק בנגע המכוער של פרסום תועבה בה מעורבים קטינים. על המערער נגזרו 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. מכאן הערעור.

נפסק: העתירה לביטול ההרשעה לא עוררה כל התלבטות. לא כל יום נתקל ביהמ"ש בכתב אישום מעורר תיעוב וסלידה כמו כתב האישום בתיק זה. אין מדובר סתם בתמונות עירום מלא או חלקי של ילדים, אלא בתמונות של ילדים שבעליל עוברים התעללות. העובדה כי מדובר במערער שהוא רופא במקצועו מחמירה את המצב ולא מהווה נימוק לקולא. אין להבין כיצד עין אנושית, במיוחד עין של רופא, יכולה לצפות בקבצים ותמונות מסוג זה, לאגור אותם וגם להפיצם הלאה.

אין ספק כי יצירתם והחזקתם של קבצים מסוג זה גורמת להתפשטות תופעת הפדופיליה ומכל מקום מסייעת לה. המערער החזיק באלפי תמונות וסרטוני וידאו מסוג זה לאורך תקופה ארוכה של 3.5 שנים. לא נקיפות מצפונו ואף לא הכרה עד כמה פסולים ומתועבים הדברים הביאו להפסקת מעשי המערער. המערער נתפס בכף וכך פסקה הפעילות. חומרה מיוחדת יש בהפצת חומרי התועבה, ב-200 הזדמנויות. לא יעלה על הדעת לסיים תיק מעין זה ללא הרשעה. הענישה שנפסקה היא מידתית וראויה. הערעור נדחה [קובץ פסק-הדין באדיבות המאגר המשפטי "נבו"].