(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט יהודה פרגו): קקאו טבעי מול מור וקינמון.

העובדות: תביעה שעילותיה לשון הרע, עוולות מסחריות, נזיקית, חוזית וצו עשה. התובעת טענה כי סיפקה לנתבע שירותי שיווק והפצה בלעדיים של מוצרי קקאו שונים, שהנתבע רכש מיבואן וארז אותן באריזות ממותגות בשם "קקאו טבעי", עד שהחליט לסיים לסיים את היחסים העסקיים עם התובעת בחוסר תום-לב. התובעת החלה לפתח קו מוצרי קקאו תחת המותג "מור וקינמון", אותם רכשה מאותו היבואן. התובעת טענה כי הנתבע פרסם באופן יזום ומכוון לקהל לקוחותיה דוא"ל משמיץ במסגרתו כינה את מוצרי התובעת מוצרים מועתקים ומתחזים. הפרסום נעשה באינטרנט וכן נשלח לחנויות שמכרו את מוצרי "קקאו טבעי". לפרסום צורפו תמונות שני המוצרים. הנתבע דחה את טענות התובעת והעלה טענות באשר לאופן בו בחרה להתחרות בו.

נפסק: הנתבע מעיד על עצמו כי הוא חובב שוקלד ומוצרים העשויים משוקולד, אותם ביקש לייצר בעצמו ולשווק את חומרי הייצור עם מתכונים לשימוש בהם לצרכנים אחרים. תחילה לחברים ובהמשך על-ידי מכירתם לחנויות המוכרות מוצרי טבע. אמנם מדובר היה בחומרי גלם שהיו קיימים גם קודם לכן, אולם הם לא היו מוצעים למכירה לציבור הצרכנים בשילוב החומרים אותם מכר הנתבע בחנויות הטבע. הצלחת השיווק לבודדים ולחנויות הביא את הנתבע להחלטה להרחיב את השיווק באמצעות משווק. כך נוצר הקשר עם התובעת.

החלטת הנתבע להפסיק להיעזר בשירותי ההפצה והשיווק של התובעת היא תוצאת אי-הצלחתה של התובעת לשווק את המוצרים, על-אף היותם מוצרים מבוקשים. הנתבע השקיע ביצירת אריזה שתקל על שיווקם וסחירותם של המוצרים. דא עקא שהתובעת, ביודעה את הפוטנציאל והביקוש שיש למוצרים אלה, לא היתה מוכנה לוותר על ההכנסה הצפוייה מהם. היא החליטה לרכוש בעצמה את אותם חומרי גלם, לארוז אותם באריזות דומות ל"קקאו טבעי" בתוכנן, בגודלן, בצורתן ובכיתוב עליהן; ולשווקם תחת שם מסחרי חדש - "מור וקינמון" - לאותן חנויות להן שיווקה קודם את מוצרי "קקאו טבעי". התובעת עשתה כן מבלי ליידע את הנתבע ואת בעלי החנויות, תוך שהיא נותנת להם לטעות ולהתבלבל שהמוצרים אותם היא משווקת עתה תחת שם מסחרי חדש, הם מוצרי של הנתבע אותם היא מכרה להם עד כה.

היתה חובה על התובעת להודיע לחנויות את סיבת איסוף מוצרי "קקאו טבעי"; כי נותק הקשר העסקי בינה ובין הנתבע, וכי במקום מוצרי הנתבע היא מספקת להם את מוצריה. לא הוכח כי הדבר נעשה, שכן אם היה נעשה לא היה מידע זה מגיע לנתבע באופן בו הגיע. אין להתפלא על כך שבעלי החנויות סברו שהמוצרים המסופקים להם על-ידי התובעת, הם מוצריו של הנתבע. על רקע האמור יש להבין ולקבל את ה"פרסום" שנעשה על-ידי הנתבע על-מנת להגן על מוצריו ופרנסתו, ולהזהיר את הציבור מפני "חיקוי" מוצריו על-ידי מוצרי התובעת. ברי שלעניין זה, בלשון פשוטה וברורה, מוצרי התובעת הם "חיקוי" מוצריו של הנתבע. כך גם במובנו המשפטי, לפי המבחן המשולש תוצר הפסיקה, שכל שלושת כלליו התמלאו (מבחן המראה, מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות ומבחן שאר נסיבות העניין).

הגם שלא היה הסכם בכתב בין הצדדים האוסר על התובעת לשווק מוצרים באותו הרכב חומרים, והגם שאין לנתבע פטנט או סימן מסחרי או מדגם רשום על מוצריו, היה על התובעת לנהוג בתום לב, בהגינות מסחרית ואתית, עת החלה לשווק מוצרים אלו, בוודאי כאשר היא עושה כן לאותם לקוחות, באריזות דומות, מבלי ליידע אותם על כך, עד כדי יצירת "בלבול" אצלם כי מדובר במוצרי הנתבע. אם התובעת היתה משווקת את המוצר באריזה אחרת, שונה, ואם היתה מודיעה לחנויות על שעשתה, איש לא היה בא אליה בטענה כלשהי. התובעת סירבה לשנות את האריזה, הגם שהדבר הוצע לה הן על-ידי הנתבע והן על-ידי ביהמ"ש.

עם סיום הקשר העסקי בין הצדדים, היה הנתבע רשאי להעביר את רשימת הלקוחות, שהם גם לקוחותיו, לחברת גפן, על-מנת שהיא תפיץ את מוצריו לחנויות ולקוחות אלה. על רקע המצב העובדתי לעיל, כאשר התובעת ממשיכה לשווק את המוצרים לאותם חנויות ולקוחות, הסבורים כי הם רוכשים את מוצרי הנתבע, בעוד שפועל התובעת משווקת להם את מוצריה מבלי ליידע אותם על כך, נשלח מכתבו של הנתבע ונעשה הפרסום באינטרנט. 

לא נמצא דבר מה לא נכון בפרסום המקנה לתובעת עילת תביעה כלשהי, גם אם חלקים ממנו ניתן היה לנסח אחרת. הנתבע היה זכאי לפרסם את שפרסם, על-מנת להגן על מוצריו ולהקטין את הנזק שנגרם לו מהתנהלות התובעת וגם למנוע מהציבור והחנויות להתבלבל לחשוב שהם רוכשים את מוצרי הנתבע, בעוד בפועל הם רוכשים את מוצרי התובעת. דין התביעה להידחות. הגם שמדובר בפרסום לגיטימי ונכון, המטרה והמידע שרצה הנתבע להביא לידיעת הציבור הושגו. לאור חלוף הזמן, הנתבע יסיר את הפרסום בתוך 10 ימים. כל צד יישא בהוצאותיו.