(פסק-דין, משפחה נצרת, השופט אסף זגורי): מה הפיצוי שנפסק בשל פרסום בפייסבוק לפיו התובעת היא "אם מזניחה"?
העובדות: האם יש לחייב את הנתבע לשלם פיצוי כספי לתובעת בגין פרסום חד-פעמי של לשון הרע בפייסבוק, בו נטען כי גרושתו היא "אם מזניחה" של ילדיהם?
נפסק: לב העניין הוא בטענת התובעת כי כינוייה על-ידי הנתבע "אם מזניחה" מהווה פרסום לשון הרע. אין מדובר בקללה או גידוף, אלא ייחוס תכונת אישיות שנועדה להשפיל ולפגוע בתובעת. לא כל גידוף ייחשב בהכרח לשון הרע. מה שיקבע בסופו של יום הם המסגרת ומכלול הנסיבות בהם בוצע הפרסום. לפי כל מבחן אובייקטיבי, הקורא את הפוסט ואת המילים "אם מזניחה", יראה בכך משום אות קין שמבקש הנתבע להדביק למצחה של האם בשל התנהלותה ההורית כלפי הילדים. אף הנתבע אינו חולק על כך כי פרסומו מהווה לשון הרע לפי החוק.
נותרה השאלה האם עומדות לנתבע ההגנות מסוג "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) או "הגנת עניין אישי וכשר" (סעיף 15(3)). לכך יש להוסיף את השאלה עד כמה מותאמים כלל דיני לשון הרע הקיימים לפלטפורמת הפרסום העדכנית בדמות הרשתות החברתיות, פייסבוק והרשת בכלל. במציאות דהיום, וכל עוד לא תוקן חוק איסור לשון הרע, כך שיקיא מתוכו או יחריג פרסומים באינטרנט וברשתות חברתיות, אין מנוס מהחלת הדין הנוהג. ברם, יש לעשות כן "בשינויים המחוייבים" [עניין מור - רע"א 4447/07].
במידה ומדובר בפרסום אינטרנטי חד-פעמי, שאינו ברף פוגעני גבוה מבחינת חומרת הביטוי, מופעו היה קצר מועד וכך גם כמות השיתופים והחשיפה, ולאחריו באה התנצלות והוא נמחק מהאתר בו הופיע, וכאשר מדובר בהליכים בתוך המשפחה המחייבים יחסים נמשכים, הרי שגישת ביהמ"ש צריכה לראות בכך מקרה גבולי מבחינת הצדקתו להידון לפי דיני לשון הרע עד כדי הצדקת פיצוי. ברם, מנגד, בפרט כאשר מדובר בבני זוג לשעבר המנהלים הליכים משפטיים, על המפרסם להפנים כי דמו, שמו ותדמיתו של ההורה האחר אינם הפקר ואין לפגוע בהם מבלי לדעת שייתכן ויהיה לכך מחיר כספי. המקרה הנוכחי אינו נופל לגדר זוטי דברים.
זולת האמירות בפוסט כי התובעת היא אם המזניחה את ילדיה, אין בפוסט אמירות אחרות המצדיקות השתת חיוב בפיצוי מכוח החוק. במתח שבין חופש הביטוי לבין השמירה על השם הטוב, אלמלא הביטוי "אם מזניחה" ופירוט שמה של התובעת, היה ביהמ"ש מעדיף את חופש הביטוי של הנתבע כאב. טענת ההגנה אמת דיברתי שהעלה הנתבע דינה להידחות, שעה שאין בעדויות ובראיות כל בסיס ויסוד לקבל אותה. אין מדובר באם מזניחה או בילדים מוזנחים והפרסום הוא כוזב.
יש גם לדחות על הסף את טענת תום הלב של הנתבע. הפרסום לא נעשה בתום לב. הוא נעשה אולי בעידנא דריתחא. הוא לא נועד להגן על עניין אישי כשר של הנתבע או ילדיו. הוא נועד לשתף בתסכול של האב מחד גיסא ולפגוע באם מאידך גיסא, תוך הצגתה כאם מזניחה. ביחס לגובה הפיצוי, אין להקל ראש בעובדה כי הדברים פורסמו ברשת חברתית, לה חשופים מאות אלפי משתמשים בכל רגע נתון, אף שלא ניתן להוכיח את היקף האנשים שנחשפו לפרסום. לאור השיקולים השונים נפסק כי הנתבעת יפצה את התובעת ב-15,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 5,000 ש"ח.