(החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופטת ורדה פלאוט): בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בפ"ת [ת"ק 52183-02-15], שקיבל את תביעת המבקש בחלקה והורה למשיבה לשלם לו 10,000 ש"ח כפיצוי בגין משלוח 122 הודעות אלקטרוניות (נטענות) בהן לא צוינה המילה "פרסומת". ביהמ"ש קמא קבע כי המשיבה קיבלה הרשאה למשלוח הודעות פרסומת למבקש (שכן פרטיו של המבקש התקבלו מרישום בדף נחיתה של חברת פרופורציה, תוך שהמבקש סימן כי הוא מאשר את התקנון). עוד קמא ביהמ"ש קמא כי אפשר, כטענת המבקש, כי פלוני גנב את זהותו ונתן הרשאה, אך אין בכך כדי לקבוע כי המשיבה הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, הואיל ולא שלחה "ביודעין" דבר פרסומת בניגוד לחוק. מכאן בקשת רשות הערעור. נפסק - דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על פסקי דין של ביהמ"ש לתביעות קטנות תינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד. העניין הנדון אינו נמנה על החריגים בהם תינתן רשות ערעור: אין מדובר בעניין עקרוני, אלא במחלוקת פרטנית בין הצדדים ולא נמצא כי נפלה טעות על פניו של פסק הדין. ביהמ"ש קמא קבע כי ניתנה הרשאה למשיבה למשלוח דברי פרסומת אל המבקש. מדובר בקביעה עובדתית שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה. אף לא נפלה טעות עת פסק ביהמ"ש קמא פיצויים בסך כולל של 10,000 ש"ח. אין חולק כי המשיבה הפרה את הוראות החוק בכך שלא ציינה בכותרת ההודעות כי מדובר בדבר פרסומת. בנסיבות העניין, ניתנה הרשאת המבקש לקבלת דברי פרסומת מהמשיבה ואין מדובר במקרה ה"קלאסי" בשלו ביקש המחוקק לקבוע את הפיצוי ברף הגבוה. המשיבה הודתה במשלוח 40 הודעות אל המבקש, אשר לא הציג את כל ההודעות שהתקבלו בתיבת הדוא"ל שלו, לטענתו. מדובר בפיצוי סביר ומידתי, ההולם את מידת הפגיעה במבקש מחד, ואת הפרת המשיבה את הוראות החוק, מאידך. הסכום שנפסק אינו חורג ממתחם הסבירות. נראה כי מטרתו של המבקש היא למגר את תופעת הספאם, וזו אף מטרת החוק. עם זאת, אין מטרת החוק לגרום להתעשרותו של הצד שנפגע, ויש לפסוק פיצוי ההולם את מידת הפגיעה. אין להתערב בגובה סכום הפיצוי שנפסק, או בקביעה בדבר אי-הטלת הוצאות על המשיבה. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 1,500 ש"ח.