(החלטה, מחוזי ב"ש, השופטת יעל רז-לוי): בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בב"ש [ת"ק 59836-05-16], שחייב את המבקשת לפצות את המשיב ב-20,000 ש"ח בגין הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (25 פרסומים, 800 ש"ח לכל פרסום). בתביעתו טען המשיב כי המבקשת שלחה לו 25 הודעות דוא"ל פרסומיות ללא הסכמתו. ביהמ"ש קמא קבע, בין היתר, כי המבקשת לא הוכיחה שהמשיב נרשם אצלה לקבלת דברי דואר, תוך שציין כי כתובת ה-IP שצירפה המבקשת היא כתובת של חברה פרטית של מבקש אין קשר אליה. מכאן בקשת רשות הערעור. נפסק - דין הבקשה להידחות. ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות יהיה ברשות ויינתן אך במשורה. ביהמ"ש קמא שמע את הצדדים וטיעוניהם בפירוט, לכן אין לקבל את טענת המבקשת שלא ניתן לה יומה בביהמ"ש, או כי הדיון נוהל בחופזה. מסקנות ביהמ"ש קמא בפסק דינו מעוגנות בקביעות עובדתיות ספציפיות, לאור הראיות שהוצגו לביהמ"ש. בכלל זה העובדה כי המבקשת שלחה למשיב את המיילים הפרסומיים נשוא התובענה; כי המבקשת לא הוכיחה שהמשיב נרשם אצלה לקבלת דברי דואר; כי נטל הראיה בעניין זה מוטל עליה; ועל כן, משלא הוכח כאמור, הרי דברי הדואר שנשלחו אל המשיב נשלחו ללא הסכמתו וללא שנרשם או ביקש את שליחתם, ותוך הפרת הוראות החוק. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים שבעובדה, שנקבעו על-ידי הערכאה דלמטה. אף לגוף קביעות ביהמ"ש, לא נמצא בבקשה כל נימוק ענייני המצדיק התערבות בקביעות ביהמ"ש קמא. באשר לסכום שנפסק כפיצוי, הוא אכן על הצד הגבוה, אך מצוי בתחום שיקול הדעת של ביהמ"ש, כאשר הפסיקה אינה חורגת באופן מהותי מהעקרונות שהותוו בפסיקה. הבקשה נדחתה.