(פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט יעקב שפסר): תביעה לצו עשה המורה להסיר פרסומים באתרי המשיבות 1-3 (הארץ, דה מרקר, Ynet ו- News1) ובמנוע החיפוש של המשיבה 4 (Google), בטענה כי מדובר בפרסומים המהווים לשון הרע, שכן מתוארים במסגרתם הליכים פליליים כנגד עו"ד בעל שם זהה לשמו של המבקש (ובין היתר הואיל והמבקש הוא כיום העו"ד המורשה היחידי בשם זה). המבקש הוא עו"ד, בעל שם זהה לעו"ד אחר שהורשע בשנת 2005 בעבירות של גניבה על-ידי מורשה. התביעה הוגשה נוכח סירובן של המשיבות להסיר את הכתבות מאתריהן (המשיבות 1-3 הציעו למבקש להוסיף הערה בגוף הכתבות כי עוה"ד המורשע אינו קשור למבקש, אך הוא דחה הצעה זו). נפסק -

ביהמ"ש ער למצוקתו של המבקש, אולם אין ביכולתו לקבל את טיעוניו. דיווח על הליכי משפט נקבע כאחד המקרים העולים כדי פרסום מותר לפי חוק איסור לשון הרע, בהתאם לסעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק. סעיף 13(7) קובע כי דיווח אודות הליך משפטי פומבי, כפי ההליך שהתנהל כנגד עוה"ד המורשע, אינו יכול לשמש עילה לתביעה. גם במקרים בהם דיווחים אלו עולים כדי לשון הרע, הרי שמשעה שנכנסו לתוקף אחת החלופות הקבועות בסעיף 13 לחוק, נשמט הבסיס לעילת התובענה. על-מנת להיכלל בגדרי הסייג מאחריות על הדיווח להיות נאמן להתרחשות הדברים, ולהציגם באופן "נכון והוגן". מילוי אחרי תנאי הסעיף יזכה את הדיווח אודות הליכי המשפט בהגנה מוחלטת, ללא תלות במידת אמיתותו או ביסודו הנפשי של המפרסם. צודקות המשיבות בטענתן כי הכתבות הן בגדר פרסומים מותרים לפי סעיף 13(7) לחוק, שכן עניינן בהליכים משפטיים בהם היה מעורב עוה"ד המורשע ושהתנהלו בדלתיים פתוחות. אין מחלוקת בין הצדדים בעניין זה, לרבות בדבר העובדה כי מדובר בסיקור הולם ביחס לעוה"ד המורשע. די בכך כדי להכליל את הכתבות במסגרת הפרסום המותר הקבוע בסעיף 13(7) לחוק, באופן בו אין הן יכולות לשמש עילה למשפט. אף הטענה שמא אדם הגולש באינטרנט בחיפוש אחר עו"ד בשם זה, עשוי להסיק כי הכתבות עוסקות במבקש ולא בעוה"ד המורשע, איננה מספיקה על-מנת לחייב בנסיבות המקרה את המשיבות להסירן.

המבחן לפיו ייקבע אם פרסום כלשהו עולה כדי לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. אף אילו היה בכתבות כדי להוביל גולש סביר להניח כי האמור בהן מיוחס למבקש ולא לעוה"ד המורשע, הרי שממילא הסייג הקבוע בסעיף 13(7) לחוק מתיר גם פרסומים שהם בגדר לשון הרע ובלבד שיש בהם כדי למלא אחר תנאי הסעיף, כפי המצב בתביעה זו. ההיתר בסעיף זה מבטא הכרעה נורמטיבית מצד המחוקק, לפיה בהתנגשות שבין החשיבות הציבורית הקיימת בדיווח נכון והוגן על הליכי משפט, לבין קיומה של לשון הרע, נתונה הבכורה לאינטרס הציבורי. כך במקרה זה ושעה שהכתבות נכנסות לגדרי הסעיף, אין מניעה מצד המשיבות להוסיף ולפרסמן. למרות שהכתבות מופיעות גם כיום במנוע החיפוש כל אימת שמוקלדות בו המילים "עורך דין [שם המבקש]", אף כי נכון לימינו המבקש הוא עורך הדין היחיד בישראל בשם זה, אין בכך די כדי להופכן לפרסום שגוי המחייב את המשיבות לתקנו. הכתובת הציגו מידע נכון למועד פרסומן ולא עלה בידי המבקש להצביע על מקור כלשהו שיש בו כדי לחייב את עדכונן בהתאם להתפתחויות מאוחרות יותר. מציאתם של פרסומים ישנים, בין היתר באמצעות מנוע החיפוש של גוגל, דומה בעיקרה לאפשרות חיפוש בארכיון וככזו יש בה כדי לשקף את מצב הדברים במועד בו פורסמו. ברי כי הטלת חובה על אמצעי תקשורת או על אתרי אינטרנט לתקן כתבה כל אימת שחל שינוי מאוחר יותר במצב הדברים ששרר בעת פרסומה, אינו הגיוני ואף אינו רצוי. נוכח קיומו של הסדר ספציפי הקבוע בסעיף 13 לחוק, מתייתר הצורך לדון בעוולות נזיקיות כלליות שנטענו על-ידי המבקש, כגון רשלנות. אין מקום למתן צו המחייב את המשיבות להסיר את הכתבות.