(פסק-דין, שלום חיפה, השופטת רויטל באום): התובע טען כי הנתבעת שיגרה לו 25 דברי פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע מנוי של הנתבעת באופן כמעט רציף משנת 2009. נפסק - הודעות הדוא"ל שקיבל התובע מהנתבעת הן הודעות פרסומת (והנתבעת אף מודה בכך עת בכותרתן של כל ההודעות מופיעה המילה "פרסומת"). יש לתת אמון בדברי התובע כי לא נתן הסכמה מפורשת או מכללא לקבלת דברי פרסומת, וכי מטרת מסירת פרטי ההתקשרות עמו היתה לצרכי תפעול המנוי שרכש. הנתבעת טענה כי התובע נתן את הסכמתו במסגרת שיחה מוקלטת, אך לא יכלה להציג אותה כאשר הנטל להראות כי ניתנה הסכמה מוטל עליה. הנתבעת אינה עומדת בתנאי החריג שבסעיף 30א(ג) לחוק, שכן לא קיימה את חלקו של התנאי הראשון ביחס להודעה לנמען על כך כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דברי פרסומת. לעניין גובה הפיצוי, יש לשקול לחובת התובע כי לא ציין בכתב התביעה בצורה מפורשת כי הוא מנוי של הנתבעת. כמו כן, יש לשקול לחובתו כי עמדה לרשותו הדרך הפשוטה, הקצרה והזולה להפסקת קבלת דברי הפרסומת, על-ידי לחיצה על הכפתור בגוף ההודעה. התובע בחר שלא לעשות כן, מסיבות תמוהות. יש להעמיד את הפיצוי על סך של 100 ש"ח לכל אחת מ-23 ההודעות שעניינן הצגות ומופעים בתיאטרון, ו-300 ש"ח עבור שתי ההודעות שעוסקות בטיפולי ספא ושיט תענוגות. הנתבעת תשלם לתובע 2,900 ש"ח. אין צו להוצאות.