(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן): בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בהרצליה [ת"ק 605-07-16], שדחה תביעת "ספאם" שהגיש המבקש לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המבקש טען כי המשיבה שלחה לו 33 הודעות דוא"ל בניגוד לחוק. ביהמ"ש קמא דחה את התביעה בפס"ד מפורט ומנומק וקבע כי המשיבה פועלת בהתאם לחוק ומקבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען לקבלת דברי פרסומת. במקרה זה, בשל העובדה שהמבקש חרג מהאופן השגרתי שבו מתבקש לקוח למלא את טופס המשיבה, הוביל הדבר לטעות אנוש והמבקש סומן במערכות המשיבה כמי שהסכים לקבל דברי פרסומת. נקבע עוד כי התנהלות המבקש באשר לבקשותיו להסרה מרשימת התפוצה מעוררת תהייה, שכן נראה שהוא בחר במכוון להכביד על עצמו ללא הסבר מניח את הדעת. נפסק כי אין מקום לפסוק פיצויים על-מנת להרתיע את המשיבה לפעול לפי החוק, שכן היא פועלת לפי החוק. המבקש סבור כי ביהמ"ש שגה כאשר דחה את תביעתו ומכאן הבקשה. נפסק - דין הבקשה להידחות. אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דין של בתי המשפט לתביעות קטנות היא מחמירה במיוחד וניתנת רק במקרים חריגים ביותר. מקרה זה אינו נופל לגדר חריגים אלה. ביהמ"ש קמא התייחס לריבוי ההליכים הנפתחים בנושא חוק התקשורת, כאשר תובעים רבים הפכו את החוק כ"קרדום לחפור בו", שלא תמיד בתום לב ובדרך מקובלת, ותביעותיהם אינן משרתות כלל את התכליות שבבסיס החוק. בתי המשפט השונים מקדישים זמן שיפוטי לא מידתי ואף לא סביר בכל הקשור לטיפול בתביעות המוגשות לפי חוק התקשורת. ברור, כי בזבוז זמן שיפוטי על חשבון צדדים שתביעותיהם הצודקות ממתינות להכרעה שיפוטית, המתעכבת בשל הצורך להשקיע זמן ניכר בתביעות ספאם, אינו בא לשרת את התכליות שבבסיס חוק התקשורת. הנושאים שנידונו בפסק-דינו של ביהמ"ש קמא כבר הוכרעו ברמה העקרונית על-ידי ביהמ"ש העליון. פסק-הדין מושתת על נסיבות ספציפיות כאשר ביהמ"ש בחן את התנהלות התובע הספציפי ואת הנתבעת הספציפית והגיע למסקנה לפיה בנסיבות העניין אין הצדקה לפסיקת פיצוי לדוגמה. המחוקק לא חייב את ביהמ"ש בפסיקת הפיצוי, אלא הותיר זאת לשיקול דעתו.