(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, הרשם אורן כרמלי): התובע טען כי הנתבעת שלחה אליו דברי פרסומת ללא הסכמתו, וגם לאחר פעמיים שביקש את הסרתו מרשימת הדיוור, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. נפסק - האיסור המוטל על המפרסם הוא לשלוח הודעות פרסומת ביודעין בניגוד להוראות החוק. נתוניו האישיים של התובע הגיעו לידי הנתבעת לאחר שהוא עצמו נרשם באתר, או שאחר עשה כן תוך הכנסת פרטיו האישיים. לכל הפחות נרשמו פרטיו של התובע באתר הנתבעת, כך שגם אם הוא עצמו לא נרשם כטענתו לאתר, אחר הכניס את פרטיו האישיים למאגר המידע של הנתבעת, באופן שבעת משלוח ההודעות לא היתה יכולה הנתבעת לכאורה לדעת (ככל שאכן כך הדבר) שהתובע עצמו לא נתן את הסכמתו לדיוורים. על בסיס הנתונים שהיו בידה, הנתבעת היתה רשאית לשלוח דברי פרסומת לתובע, לאחר שלכאורה ניתנה הסכמתו. לא התקיים רכיב ה"ביודעין" שהוא תנאי לפסיקת פיצוי לפי החוק. התובע ביקש פעמיים להסיר עצמו מרשימת התפוצה, על-ידי משלוח דוא"ל חוזר ולא בדרך של משלוח דוא"ל עצמאי למוקד שירות הלקוחות של הנתבעת, או בדרך של לחיצה על כפתור ההסרה המצוי בהודעה. החוק אמנם מאפשר לשלוח הודעת סירוב בדרך שבה התקבלה ההודעה, ואולם מדובר באותה שיטת משלוח, אך אין בהכרח מדובר על משלוח בדרך של "השב". התובע שלח הודעה בדרך של "השב" לתיבת דוא"ל לא מנוטרת ולפיכך לא הסירה אותו הנתבעת מרישומיה. האופן בו בחר התובע לשלוח את ההודעה לא היה בגדר הודעה נדרשת המביעה את חוסר הסכמתו להמשך משלוח ההודעות ולפיכך משלוח ההודעות לאחר מכן לא היה שלא כדין. התביעה נדחתה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 700 ש"ח.