(החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופט רמי אמיר): התובעת, בעלת הזכויות לשידור בישראל של משחקי הליגה האנגלית בכדורגל, תבעה את הנתבע וטענה בתביעתה כי הנתבע מוכר ממירים ומנויים המאפשרים צפייה בתכנים מקודדים, תוך הפרת זכויותיה. הנתבע טען כי יש להעביר את התביעה לביהמ"ש המחוזי בי-ם, מחמת חוסר סמכות מקומית. לטענתו, התביעה מייחסת לו מעשים שנעשו בחנותו בי-ם. התובעת טענה כי ביהמ"ש מוסמך לדון בתביעה שכן עסקינן בהפרות ועוולות שנעשו באינטרנט. נפסק - דין הבקשה להתקבל, אולם לא מהטעמים שמנה הנתבע. עד לאחרונה היתה נתונה הסמכות המקומית, ביחס לתביעות העוסקות בעוולות אינטרנטיות, בכל מקום ובכל מחוז במדינת ישראל. אלא שלאחרונה חל שינוי נורמטיבי בעניין, עת נכנסו לתוקפן תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), התשע"ו-2016. תקנה 3(א2), שנוספה לתקנות סדר הדין, שינתה את המצב הנורמטיבי הנוגע לסמכות המקומית בתביעות אינטרנט. התקנה העמידה 2 חלופות סמכות בלעדיות: במקום מגוריו או עסקו של הנתבע, ובמחוז מגוריו או עסקו של התובע. התקנה חלה על כל התביעות הקשורות בנעשה ברשת האינטרנט, לרבות הפרת זכויות יוצרים, עשיית עושר, לשון הרע ועוד. המעשים נושא התביעה חוסים, לפי תוכנם, תחת כנפיה של התקנה החדשה. התקנות החדשות נכנסו לתוקפן ביום 24.6.2016 והתביעה הוגשה ביום 27.6.2016 ולכן התקנות חלות על התביעה. התביעה אינה מתייחסת למגורי התובעת או עסקה. ממילא מקום מושבה של התובעת הוא בת"א, שאינה מצויה במחוז מרכז. לפיכך נותרה החלופה היחידה הנוספת, היא מקום מגוריו או עסקו של הנתבע, בעיר ירושלים. יש להעביר את התביעה לביהמ"ש המוסמך, הוא ביהמ"ש המחוזי בירושלים.