(פסק-דין, שלום ת"א, השופט עמית יריב): עניין התביעה בהפרה נטענת של הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הסוגיה במחלוקת בין הצדדים היא האם פסה"ד שהתקבל במסגרת תובענה ייצוגית שהוגשה נגד הנתבעת [ת"צ 10440-07-12 רבי נ' גרופר], במסגרתו הגיעו הצדדים להסדר פשרה שחל על כל מי שהיה מנוי ברשימת התפוצה של הנתבעת עד לאישור ההסדר, מהווה מעשה בית-דין לגבי תביעת התובע לפיצוי סטטוטורי. התקופה בגינה הוגשה התביעה חופפת לתקופה שבגינה הושג הסכם הפשרה. נפסק -

דין התביעה להידחות תוך חיוב התובע בהוצאות בשיעור משמעותי, שכן טוב היה לו לא היתה באה תביעה זו לעולם, שכן כל כולה שימוש לרעה בהליכי משפט. אין הצדקה להידרש לטענות התובע בדבר הפגמים שנפלו לטענתו בהסדר הפשרה או בהגדרת הקבוצה במסגרתו, מאחר שאין זה ראוי לאפשר לתובע "לעקוף" את המנגנון החוקי שבסעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות. ככל שסבר התובע כי הגדרת הקבוצה בהסדר הפשרה מנוגדת לדין, היה עליו להגיש התנגדות לאישור ההסדר בביהמ"ש המחוזי. ככל שביקש שלא להיכלל בקבוצה, היה עליו להגיש הודעת יציאה מהקבוצה. מקום שבו קובע הדין באופן מפורש מנגנון השגה, לא בנקל יש להתיר "תקיפה עקיפה" של פס"ד מחייב של בית משפט במסגרת הליך אחר. אין לאפשר לתובע כעת ליהנות מ"התנגדות בדיעבד" להסדר הפשרה, לאחר שזה אושר, והקבוצה קיבלה את התמורה בגין הפגיעה והתובע בכלל זה. לכך יש להוסיף את הכלל העקרוני בדבר כיבוד הדדי בין ערכאות. התובע מושתק מלהעלות טענות כנגד פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, הוא חבר הקבוצה שיוצגה בתובענה הייצוגית, וכפוף למעשה בית-דין. 

התובע טען כי מאחר שחוק תובענות ייצוגיות אינו מאפשר הגשת תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, ממילא אין בקיומו של מעשה בית-דין כדי לשלול את זכותו להגשת תביעה עצמאית לפיצויים סטטוטוריים. טענה זו שגויה ביסודה באשר היא מערבבת בין העילה לבין הסעד. בגין עילה אחת ניתן להגיש תובענה אחת. משקיבל התובע פיצוי בגין נזק לא ממוני, אין הוא זכאי עוד לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק התקשורת. ביחס להוצאות, מדובר בתביעת סרק מובהקת. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ש"ח וכן בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 12,500 ש"ח.