(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת רות לבהר שרון): ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א מיום 1.9.2015 [ת"א 42314-02-11], שדחה את תביעת המערער בעילה של לשון הרע נגד המשיבים. המשיבה היתה הבעלים והמפעילה של אתר "infodent", העוסק בתחום רפואת השיניים. המשיב, רופא שיניים במקצועו, היה בעל השליטה ומנהל המשיבה. באתר התפרסמה כתבה אודות המערער, שניהל את שירותי רפואת השיניים בקופ"ח מאוחדת. המערער טען כי האמור בכתבה מהווה לשון הרע, בין היתר כיון שנעשה בכתבה הקשר בין המערער לבין פרשת השחיתות הגדולה שפורסמה ביחס לקופת חולים מאוחדת. מנגד, טענו המשיבים כי הכתבה מהווה ביקורת לגיטימית על כך שהמערער מכהן בתפקידו 20 שנה. ביהמ"ש קמא דחה את התביעה וקבע כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע וכי כל שפורסם הוא ביקורת על העובדה שהמערער משמש בתפקידו שנים רבות, המהווה ביקורת לגיטימית. עוד נקבע כי מדובר בפרסום שהוא בגדר "הבעת דעה" וכי הגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע עומדת למשיבים. מכאן הערעור. נפסק - 

דין הערעור להתקבל. המבחן לפרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי והפרסום יפורש לפי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של האדם הרגיל. החוק מתייחס גם למקרה בו מדובר בלשון הרע שאינה ישירה, אלא מרומזת. יש בכתבה משום לשון הרע, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. אין כל פסול בפרסום שנועד להעלות ביקורת על משך כהונתו של אדם בתפקיד כלשהו, אולם לא כך הם פני הדברים בנסיבות המקרה. הדברים נכתבו בסמוך ובכריכה אחת לדיון בפרשת השחיתות בקופה בה עובד המערער שנים רבות. אמנם לא נכתב מפורשות כי המערער נגוע בשחיתות, אך לא ניתן להיתמם ולקבוע כי מטרת הפרסום היתה הבעת ביקורת בלבד על משך הכהונה של המערער או כישוריו. הכתבה בעיקרה מתייחסת לפרשת השחיתות, תוך אזכור כהונתו הארוכה של המערער, כאשר הקורא הסביר יקבל את הרושם המוטעה שקיים פסול בהתנהגות המערער. באשר לטענת המשיבים כי עומדת להם ההגנה של הבעת דעה. הרי שמפרסם שמבקש ליהנות מהגנה זו חייב לנסח את דבריו כהבעת דעה, לצרף את עובדות האמת עליהן הוא מסתמך ולהפקיד להפריד בין העובדות לדעות. במקרה זה, נכרכו בכתבה עובדתות נכונות המתייחסות לשחיתות בקופה, עם הבעת דעה ביקורתית בנושא אחר, משך העסקת המערער וכשירותו, שאינה קשורה לשחיתות, באופן שמרמז לכאורה על כך שלמערער יש יד בשחיתות. מצב הדברים כפי שהוצג בכתבה אינו יכול לחסות תחת ההגנה.

שאלת אחריות המשיבים לפרסום לא הוכרעה על-ידי ביהמ"ש קמא. המשיבים הכחישו את תחולת סעיף 11 לחוק וטענו כי האתר אינו מהווה "אמצעי תקשורת" לפי החוק. מדובר בחוק בן למעלה מ-50 שנה, תקופה בה חלה התקדמות משמעותית באמצעי התקשורת. לא אחת נפסק שחוק יש לפרש ולהתאים למציאות הקיימת והמתחדשת. יש להחיל את הוראות החוק גם על פרסום באתרי אינטרנט. לא כל אתר אינטרנט ייחשב כאמצעי תקשורת ויש לבחון כל מקרה לגופו. אין דין פרסום "טוקבק" או פרסום בפורום כדין פרסום כתבה כפי שנעשה במקרה זה. יש חשיבות למידת השליטה של אתר האינטרנט, מנהליו ועורכיו על הפרסום בקביעה האם להטיל עליהם אחריות. הכתבה פורסמה באתר המשיבה 1, שכל פועלה הוא הפעלת האתר, המגדיר עצמו כ"פורטל המקצועי של הקהילה הדנטלית בישראל". המשיבים טוענים כי כל אדם יכול להעלות תכנים לאתר האינטרנט, אך המשיבה 1 יכולה לקבוע כי כתבה תתפרסם או לא תתפרסם. מעדות המשיב 2 עולה בבירור כי לאתר היה מנגנון סינון לגבי פרסום כתבות וכי במקרים מסוימים הכתבות שהועלו על-ידי גורמי חוץ עברו סינון על-ידי צוות האתר לפני הפרסום. בסוף הכתבה צוין כי שם הכותב שמור במערכת ואת ראשי התיבות שלו. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר אחריות משיבה 1 לפרסום ואין לאפשר לאתר המפרסם כתבות של כותבים לכאורה בעילום שם, להתחמק מאחריות בדרך של אי-פרסום שם הכותב וטענה כי הכתבה לא נכתבה על-ידי האתר, בין אם מדובר בכותב מטעם האתר או כותב חיצוני. יש להטיל אחריות על הפרסום הן על המשיבה 1 והן על המשיב 2 (כמי שאיפשר את פעילות האתר והיה מעורב בהפעלתו ובניהולו). בעת הערכת הפיצוי יש להביא בחשבון כי הכתבה פורסמה בדף הבית של האתר באותו היום בו פורסמו הידיעות על השחיתות בקופת החולים, תוך קשירת שמו של המערער לפרשה, כאשר הכתבה הופיעה באתר למעלה מחודש וניתן היה להגיע אליה במשך שנה נוספת באמצעות מנועי חיפוש, על-אף שמיד עם פרסום הכתבה ביקש המערער להסירה (אך הדבר לא נעשה). המשיבים ישלמו למערער סך של 50,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 15,000 ש"ח.