(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת דלית ורד): התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו 8 דברי פרסומת בדוא"ל (2 מהן לאחר ששלח בקשות הסרה), ללא הסכמתו ובניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי מדובר בתובע סדרתי העושה שימוש בחוק כמקור פרנסה. עוד טענה הנתבעת כי התובע נמנע מהסרת כתובתו מרשימת התפוצה עד שצבר מספיק הודעות. הנתבעת אישרה כי התובע לא הסכים לשיגור ההודעות, אך טענה כי מקור המשלוח בטעות בהקלדת כתובת דוא"ל דומה לזו של התובע. נפסק - דין התביעה להתקבל בחלקה. אין חולק כי ההודעות מהוות "דבר פרסומת" כהגדרת המונח בחוק. סעיף 30א(י)(5) קובע חזקה על מפרסם ששיגר דבר פרסומת בניגוד לחוק, כי עשה כן "ביודעין". חזקה זו ניתנת לסתירה והנטל הוא על המפרסם. הנתבעת טענה כי ההודעות נשלחו בשל תקלת מחשב, אך לא המציאה ראיות להוכחת טענתה ולא עמדה בנטל לסתירת החזקה. לפי הדין לא מוטל על מקבל דבר הפרסומת הנטל להקטין את הנזק באמצעות שליחת הודעת הסרה מרשימת התפוצה. עוד נפסק כי מתן אפשרות ההסרה אינה מחייבת כשלעצמה את הקטנת הפיצוי, אך רשאי ביהמ"ש להתחשב בעובדה זו במכלול שיקוליו בעת קביעת הפיצוי. התובע לא הכחיש כי הגיש תביעות ספאם רבות, אך טען כי פעולתו מיועדת למגר את התופעה. התובע שלח מכתב התראה למעלה מחצי שנה לאחר ששמו הוסר מרשימת התפוצה וניתן להתרשם כי נוסח המכתב אינו הולם את הנסיבות. עולה השאלה מדוע לא שלח את המכתב בסמוך למועד בו החלה הנתבעת לשגר אליו את ההודעות. בנסיבות המקרה, יש להביא בחשבון כי תוכן ההודעות לא היה פוגעני וכי מדובר במספר קטן יחסית של הודעות. בה בעת,, ההודעות נשלחו בפרק זמן קצר יחסית. הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,200 ש"ח וכן הוצאות בסך 1,200 ש"ח.