(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט משה תדמור ברנשטיין): התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 14 דברי פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו ובניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת היא חברה העוסקת במתן שירותי תיירות. לטענתה, התובע מסר את כתובתו באתר ואישר לה לשגר אליו דברי פרסומת. אין בידי הנתבעת מסמך אישור הכולל הסכמה מפורשת של התובע, אך היא טוענת כי הרישום האקטיבי לאתרה הוא האופן הבלעדי להצטרף לרשימת התפוצה שלה. נפסק - אין מחלוקת כי הנתבעת שלחה לתובע 14 הודעות. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע נרשם לאתר וגם לא שאישר לה לשלוח לו דברי פרסומת. כדי לעמוד בנטל, היה על הנתבעת להביא עדות מדויקת וישירה לכך, כגון להביא לעדות את מי שמטפל לנתבעת בהרשמה לאתר, לצורך הוכחת הבלעדיות של הליך ההצטרפות למאגר כתובות נמעני הנתבעת ולמציאת האישור הפרטני של התובע. לא די בהפניה בכתב ההגנה לכך שענייניה מטופלים על-ידי בעל מקצוע חיצוני ומקצועי, ובטענה כי כך הדברים נעשים. לפי סעיף 30א(י)(5) לחוק, עומדת נגד הנתבעת החזקה ששיגרה את דברי הפרסומת ביודעין. לא די בכך שהנתבעת טוענת כי הוטעתה לסבור כי אדם שנמצא ברשימת הלקוחות שלה פעל אקטיבית כדי להיכנס אליה ומכאן, הסכמתו, ומשלא דרש את הסרת ההודעות, נחזה להיות מסכים - כדי לחלצה מקיומה של החזקה נגדה. התובע פנה בדרישות הסרה לנתבעת במייל חוזר ולא על-ידי לחיצה על לחצן ההסרה, והיה מודע לכך שהודעותיו אינן מגיעות לנתבעת. בנסיבות בהן התובע, בוודאי בהיותו "תובע ציבורי", מתנהל מול הנתבעת טרם התביעה באופן שהוא מסתפק באזהרה פורמלית לנתבעת (הודעת סירוב), הנשלחת לחלל העולם וחוזרת לתובע, והוא מודע לכך ואינו טורח להשלים הודעת סירוב שנמסרת לנתבעת, איך בכך כדי לזכותו בפיצוי מלא לפי החוק. התובע הפעיל את כוחותיו המשפטיים דיוניים שלא בדרך מקובלת ובתום לב. בעת קביעת גובה הפיצוי יש לבחון את התנהלות התובע, שמאשר שייתכן ולא פתח כלל את המיילים אלא לצורך הגשת התביעה ולא פעל ליידע את הנתבעת על הטעות, שמצא שיש להזהירה מפניה. התכלית העיקרית של הפיצוי לדוגמה היא הרתעה. לא נטען ולא הוכח כי הנתבעת היא מפרה סדרתית של החוק. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 4,800 ש"ח.