(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט משה תדמור ברנשטיין): התובעת טענה, בין היתר, כי הנתבעת שלחה לה 8 מסרונים בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה, בין היתר, כי ההודעות אינן מהוות "דבר פרסומת". נפסק - הנתבעת טענה כי אין ברישומיה את מספר הטלפון של התובעת והעלה סברה כי ייתכן והתובעת מציגה מצג שעולה מכרטיס סים של צד שלישי. הנטל להוכחת תיאוריה זו, שבאיפור נמנע מלקרוא לה תיאוריית קונספירציה, הוא על הנתבעת. התובעת הציגה באתר אול-ג'ובס קורות חיים שלה, שייתכן שמצאו את דרכם אל הנתבעת המפרסמת באתר. אין לחשוד בתובעת שהטלפון ברשותה אינו שלה. באשר לטענה כי אין מדובר ב"דבר פרסומת", הרי שיש לזכור כי הנתבעת אישרה שהיה והתובעת היתה מקבלת את ההצעה, היתה הנתבעת זוכה ברווח כספי. יש עידוד בעצם הצגת דבר הפרסומת כפי שהוצג לקבלת שירות מאת הנתבעת. מקבל השירות יכול להיות התובעת (כמי שפונה לעסוק כאשת מכירות) ויכולה להיות החברה העוסקת במכירות. מישהו מהם משלם לתובעת תמורה והנתבעת יצרה דבר פרסומת שמעודד רכישת שירות.

התובעת שלחה לנתבעת הודעת סירוב ולכל הפחות מאותו רגע הפרה הנתבעת את הדרישה כי לא יישלחו לתובעת יותר דברי פרסומת. התביעה פוסעת בקו הדק שבין משלוח דבר פרסומת לנמען רגיל, לבין משלוח דבר פרסומת לבית עסק. החוק מתיר לשלוח פנייה חד פעמית לבית עסק, שלא תחשב הפרה של החוק, ולכאורה אפשר לראות את מחפש העבודה כ"בית עסק". בענייננו נשלחו 2 הודעות ראשונות ולאחריהן התובעת דרשה להפסיק את המשלוח, מה שמוציא אותה מחזקת "בית עסק" כהנחיית החוק. הפרה נוספת של החוק היא שאין בהודעות (למעט באחרונה) אפשרות הסרה. הנתבעת תשלם לתובעת סך כולל של 4,500 ש"ח.