(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט מני מזוז): בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מרכז [רע"א 53437-02-16], שדחה בקשת רשות ערעור של המבקשת על החלטת ביהמ"ש השלום בנתניה [ת"א 25608-12-13]. המשיבים התקשרו עם המבקשת בהסכם למתן שירותי ניהול פרויקט. המשיבה העמידה לרשות המשיב חדר במשרדיה, מחשב ותיבת דוא"ל על שמו, שהפעילות בה התנהלה על שרתים של המבקשת. במסגרת תביעות הדדיות בין הצדדים צירפה המבקשת לתצהיריה העתקי תכתובות דוא"ל של המשיב, מהתיבה שהעמידה לשימושו. ביהמ"ש השלום קיבל את בקשת המשיבים להוציא את התכתובות מהתצהירים, לאור הפגיעה בפרטיות המשיב (למעט תכתובות שהמצהיר היה נמען להן) ובקשת רשות ערעור שהוגשה לביהמ"ש המחוזי נדחתה. מכאן בקשת רשות הערעור. נפסק - אין תימוכין לעמדת המבקשת לפיה תיבת הדוא"ל שהועמדה לרשות המשיבים היתה לצרכי עבודה בלבד וכי נאסר כל שימוש אישי בה ואין לכך כל עיגון בהסכם ההתקשרות בין הצדדים. אשר להפרת הפרטיות מצד המבקשת, מקובלת קביעות הערכאות הקודמות כי המבקשת הפרה את זכותו לפרטיות של המשיב. אין קושי להחיל את העקרונות שנקבעו בהלכת איסקוב על מקרה זה. האיזון שנקבע שם בין הזכות לפרטיות לבין הפררוגטיבה של המעסיק לניהול עסקו, הוא איזון ראוי ומתבקש, ואין בעובדה כי בין המבקשת למשיבים לא התקיימו יחסי עבודה במובנם הרגיל כדי להשליך על איזון זה. מתכונת ההתקשרות בין הצדדים מחייבת ישום דומה של הלכה זו. גישתה של המבקשת לפיה היות המחשב והשרתים קניינה מקנים לה את הזכות לחדור למרחבו הפרטי של המשיב, מתעלמת ממעמדה הרם של הזכות לפרטיות ומניחה שלא בצדק כי לא מוטלות עליה מגבלות כלשהן במימוש זכות הקניין שלה. גישה זו אינה מקובלת. הבקשה נדחתה משלא נפל פגם בהחלטת הערכאות הקודמות.