(פסק-דין, שלום צפת, השופטת רבקה איזנברג): תביעת לשון הרע בגין פרסומים שביצעו הנתבעים כלפי התובע ברשת החברתית "פייסבוק". התובע, שוטר במקצועו, ביצע סיור באזור המדרחוב בצפת והבחין ברכב בו ישבו הנתבעים 1-2. התובע טען כי לאור התנהלות הנתבעים 1-2 הוא הורה על עיכובם ולקיחתם לתחנת המשטרה וכי לצורך כך נדרש להפעיל כוח סביר. עניין התביעה בפרסומים שביצעו הנתבעים בפייסבוק בעקבות המקרה. הנתבע 3 הוא אחיהם של הנתבעים 1-2 והנתבעת 4 היא אמם. התובע טען כי הפרסומים מהווים לשון הרע ואילו הנתבעים הודו כי ביצעו את הפרסומים, אך הכחישו כי מדובר בלשון הרע וכן טענו להגנות החוק. נפסק - 

• בתי המשפט אימצו את תחולת החוק גם על פרסום באינטרנט. מדובר בפרסום בכתב שהיה אמור להגיע לאדם זולת התובע שכן הפרסומים הם בפייסבוק והובילו לגל תגובות. מתקיים במקרה דנן יסוד הפרסום. עיון בפוסט שהעלתה הנתבעת 1 והתגובות השונות שכתבה היא ויתר הנתבעים, מעלה כי פרסומי התביעה כוללים לשון הרע כנגד התובע הואיל ויש בהם להשפילו, לעשותו מטרה ללעג ולבוז ולפגוע במשלח ידו.
• אין לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר בזוטי דברים. מדובר בדברים חמורים ביותר היוצרים רושם כי מדובר בשוטר אלים, נאלח, ברברי וברוטאלי הנוקט באלימות ללא סיבה, מכה אישה, שבעבר כבר הוגשו נגדו תלונות. לא ברור אילו דברים חמורים נוספים היו צריכים להיאמר כדי שיהווה "לשון הרע" לשיטתם של הנתבעים.
• הפרסומים שפרסמו הנתבעים בפייסבוק היוו לשון הרע כמשמעה בחוק. משהוכיח התובע כי מדובר בלשון הרע, עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח כי עומדת להם איזו מן ההגנות שבחוק. באשר להגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק: גם אם ניתן לקבל את הטענה כי פרסום אודות אלימות של שוטר כנגד אזרח יש בו משום עניין ציבורי, הרי שהנתבעים לא הוכיחו כי היה בפרסומים אמת ולפיכך ההגנה אינה עומדת להם.
• באשר להגנת הבעת דעה (סעיף 15 לחוק): אין חולק כי כל עוד מדובר בהבעת דעה או מתיחת ביקורת בתום לב על התנהלות שוטרים, תקום ההגנה. יחד עם זאת, יש להבחין בין הבעת דעה לבין קביעת עובדות. ההגנה דורשת קיום 2 תנאים, שיהיה מדובר בהבעת דעה ושהפרסום ייעשה בתום לב. ההגנה אינה מותנית בכך שהפרסום היה אמת, אולם יש צורך שהפרסום יובן כדעה גרידא.
• במקרה דנן עיון בפרסומים מצביע על כך שאין מדובר בהבעת דעה, אלא בקביעות ברורות, חד משמעיות, תוך קביעת עובדות לפיהן התובע היכה את הנתבעים ללא סיבה, באופן ברברי וברוטאלי. הנתבעים יצרו את הרושם כי הם אלו שיודעים את העובדות ומשתפים בהן את הציבור ולא היה מדובר בהבעת דעתם. אף אין לומר כי הנתבעים פעלו בתום לב משום שהפרסום לא חרג מתחום הסביר.
• התובע לא הוכיח נזק ממוני שנגרם לו, שכן לא הובאו ראיות לפגיעה בשכרו, במשרתו, או הוצאות כספיות שנגרמו לו עקב הפרסומים. בכדי לקבל פיצויים בגין ביצוע עוולת שקר מפגיע (סעיף 58 לפקודת הנזיקין) לה טען התובע, היה עליו להוכיח כי נגרם לו נזק ממון. באשר לטענה לפיצוי בגין עוולת הרשלנות, נדמה כי הפסיקה טרם הכריע בשאלה האם יש מקום לתחולת עוולה זו מקום בו המקרה נכנס במובהק בדלת אמותיו של חוק איסור לשון הרע. דרך המלך היא פסיקת פיצוי לפי החוק הספציפי המתייחס לעוולה הספציפית של פרסום לשון הרע. אשר לעתירה לפרסום התנצלות, ספק רב אם ביהמ"ש מוסמך ליתן סעד שכזה, לא כל שכן בית המשפט השלום. העתירה בעניין זה נדחתה. 
• בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק יש לתת את הדעת גם לפרמטרים הנוגעים לטיבו של הפרסום, למהותו, לנגישותו ולמשקל שהציבור מייחס לו. אין ספק כי מדובר בפרסומים חמורים ביותר, שנזכר בהם שם התובע ומדובר בפרסום אישי נגדו. יש לתת אמון בתחושות הקשות שתיאר התובע. הנתבע 2 יפצה את התובע ב-14,000 ש"ח וכל אחד מיתר הנתבעים יפצה את התובע ב-24,000 ש"ח. הנתבעים ישלמו את הוצאות התובע, ביחד ולחוד, בסך 12,000 ש"ח.