(פסק דין, שלום ת"א, השופט עודד מאור): האם חיווי "Like" או שיתוף של תוכן בפייסבוק מקים עילה בגין לשון הרע?
העובדות: התובעת מוציאה לאור ומפיצה מקומון ברמת-גן וגבעתיים. הנתבעים, אנשים פרטיים, נחשפו בפייסבוק לפרסומים שונים שנכתבו ע"י אחרים בגנות המקומון, ובחרו ללחוץ על כפתורי ה"לייק" (LIKE) וה"שתף" (SHARE) בהתייחס לפרסומים אלה. פעולה זו הובילה כמקובל בפייסבוק להצגת הפרסומים בפני חבריהם של הנתבעים. לטענת התובעת, בלחיצה על כפתורים אלה יצרו הנתבעים פרסומים מכפישים ומשמיצים נגד המקומון, שהינם בבחינת עוולה בהתאם לחוק לשון הרע התשכ"ה- 1965. לטענת הנתבעים אין מדובר בלשון הרע אלא במחאה לגיטימית נגד התובעת בעלת קונוטציות מתחום האומנות.
נפסק: נדחו טענות הנתבעים באשר לאופיים האומנותי של הפרסומים והם נחשבים "לשון הרע". שיתוף או לייק שנעשים על-ידי אדם ביחס לפרסום שכתב אחר אינם מהווים פרסום לשון הרע כדרישתו בחוק, וזאת בניגוד לכותב הסטטוס, המקיים את שני התנאים הנדרשים בחוק: הבעת לשון הרע והבאת הפרסום לאחר. לעומת זאת, המסמן "לייק" או משתף פירסום אינו מקיים את התנאי הראשון: הבעת לשון הרע. מטרתו היא להביע רגש תמיכה, הכרה או הזדהות בנוגע לסטטוס או לכותבו, פעמים רבות מבלי משים וללא קשר לתוכן הסטטוס, בדומה להתבוננות בסטטוס ממעוף הציפור תוך קריאה מהירה והבעת תגובה רגעית. אין מטרתו לפרסם את הסטטוס. פרסום כזה הוא תוצאת לוואי של מערכת פייסבוק וקשור בהגדרות הפרטיות שקבע המפרסם הראשון, זאת חרף העובדה כי המשתמש הוביל לכך שהפרסום הגיע לאחר. במציאות הטכנולוגית של ימינו, עת הבעתה של לשון הרע והגעתה אל האחר הינן בגדר פעולה אחת, אין עוד לראות את המושג פרסום באינטרנט כמושג כוללני ואחיד ללא הבחנה בפעולה עצמה אף מצד המשתמש. אי לכך אין להיצמד למשמעות המושג פרסום כפי שהיה בעת שנחקק החוק בשנת 1965. כל פרשנות אחרת למעשי הנתבעים תוביל למצב לא רצוי לפיו אלפי משתמשי הרשת החברתית יהפכו לנתבעים בפוטנציה עקב סטטוס שאליו נחשפו למשך שניות ספורות. לתוצאה דומה יש להגיע אף לנוכח עקרון החוקיות, לפיו אין לפגוע בחופש הביטוי של משתמשי הפייסבוק ללא הוראה מפורשת המחייבת לעשות כן כנדרש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.