(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, השופטת אושרית הובר היימן): התובע טען כי הנתבעת שלחה אליו 59 הודעות דוא"ל פרסומיות ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען עוד כי 37 מההודעות נשלחו לאחר שפנה לנתבעת בכתב וביקש כי תחדל מהמשלוח. הנתבעת לא הכחישה את משלוח ההודעות, אך טענה כי התובע נרשם לאתר שהיא מפעילה, מסר את פרטיו וכן את הסכמתו לקבלת דיוור פרסומי. עוד טענה הנתבעת כי התובע פעל בחוסר תום לב עת שלח את בקשת ההסרה לכתובת דוא"ל שנכתב מפורשות שאין להשיב לה. נפסק - אף אם הוכח, במאזן הסתברויות, כי התובע נרשם לאתר הנתבעת, הרי שאין בעצם הרישום בכדי להוות ראיה מספקת לקיומה של הסכמה למשלוח דיוור פרסומי. גם בצילומי המסך שצירפה הנתבעת אין די כדי להסיק הסכמה שכזו מאת התובע. הנתבעת בחרה שלא להעיד עובד או איש מקצוע חיצוני שלו ידיעה מקצועית באשר לאופן בו מתנהל הרישום לאתר וכו' ועובדה זו נזקפת לחובתה. לא ניתן לקבוע כי עלה בידי הנתבעת להוכיח מתן הסכמה מפורשת מראש על-ידי התובע למשלוח דברי הפרסומת. רישום לשירות ספציפי (כגון קבלת ניוזלטר), אפילו נעשה תוך מסירת כתובת דוא"ל של התובע, אינו מקנה לנתבעת אפשרות לעשות בכתובת שימוש חופשי, בהיעדר הסכמה כי הפרטים שנמסרו ישמשו להעברת תוכן פרסומי. אין לקבל את הטענה לפיה יש לחייב את הנתבעת בפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק. באשר להתנהלות הנתבעת, רמת ההרתעה הנדרשת אינה מן הגבוהות, שכן הנתבעת תיקנה את דרכיה במהלך התקופה הרלבנטית (הוספת המילה "פרסומת" בכותרת ההודעה, הוספת אפשרות הסרה באמצעות קישור ותיקון תקנון האתר). באשר להתנהלות התובע, אין בעובדה כי זה הגיש תביעות נוספות כדי להוכיח חוסר תום לב מצדו. עם זאת, התובע ידע בבירור כי בקשת ההסרה ששלח במייל לא התקבלה, לפי הודעה אוטומטית שקיבל. אכן, הנתבעת נדרשת לאפשר הסרה בדרכים הקבועים בחוק, אך עולה תחושת אי-נוחות באשר להתנהלות התובע מול הנתבעת. הנתבעת תפצה את התובע בסך כולל של 12,000 ש"ח. לבקשת התובע, 30% מסכום זה ייתרמו על-ידי התובע לעמותה במלחמה בספאם. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 1,000 ש"ח.