(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט רמי חיימוביץ): התובע התעניין בנכס שהציעו הנתבעות, אך העסקה לא יצאה אל הפועל. התובע טען כי מאותו מועד שיגרו לו הנתבעות תשעה מסרונים פרסומיים, אף שלא הסכים לכך, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ועל-אף שביקש כי יסירו אותו מרשימת התפוצה. הנתבעות טענו, בין היתר, כי מדובר בלקוח שפנה אל הנתבעות ביוזמתו. הנתבעות טענו עוד כי משלוח ההודעות נפסק לבקשת התובעת בשנת 2013, אך חודש בשנת 2015 בעקבות טעות טכנית. נפסק - בחינת המסרונים מלמדת כי הם מהווים "דבר פרסומת". הנתבעות הודו כי שלחו את ההודעות ולפיכך הן מהוות "מפרסם" לפי החוק. התובע מכחיש כי נתן את הסכמתו לשיגור הפרסומות. פנייה לגוף מסחרי אינה מהווה הסכמה אוטומטית לקבלת פרסומות והנתבעות לא הראו הסכמה כזו מצד התובע. די בכך כדי ללמד על הפרת החוק. גם אם התובע הסכים בלא משים לקבלת דברי דואר, הסכמתו זו איננה בלתי הדירה והוא רשאי לבקש להפסיק את משלוח הפרסומות. התובע הוכיח כי פנה לנתבעות מספר פעמים והן המשיכו במשלוח. בנסיבות המקרה יש לקבוע פיצוי של 500 ש"ח להפרה וסה"כ 4,500 ש"ח.