(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת יהודית שיצר): בקשה לפסיקת גמול לתובעת הייצוגית ושכ"ט לבאי-כוחה, בעקבות הודעת חדילה במסגרת תובענה מנהלית ייצוגית. נושא התובענה הוא פסיקת פיצויים לתושבי ר"ג שקיבלו למכשיריהם הניידים מסרונים פרסומיים מהעירייה, המודיעים על שירותי תרבות, מבלי שחברי הקבוצה המבקשת נתנו אישור לקבל פרסומים אלה, לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. נפסק - הצדדים הודיעו כי יש ביניהם הסכמה לפיה לאור הודעת החדילה, התובענה נדחית. ביהמ"ש לא נתן תוקף להסכמה זו וטרם הכריע ביחס למעמדה של הודעת החדילה ובאשר לבקשת העירייה לדחיית התובענה על הסף. יש לדון תחילה בבקשת העירייה כי אין סמכות עניינית לביהמ"ש לעניינים מנהליים. הלכה היא כי כאשר הרשות פועלת בכובעה העסקי, תובענה ייצוגית שמוגשת נגדה נדונה בביהמ"ש האזרחי, ואילו כאשר הרשות פועלת בכובעה המנהלי, התובענה הייצוגית נדונה בביהמ"ש לעניינים מנהליים. בין אם נגדיר את שני המסרונים ששלחה העירייה לתושביה כפרסומת מסחרית, כך שהם נעשו על-ידי הרשות בכובעה המסחרי, ממילא אין סמכות עניינית לבית משפט זה, בהיותו בימ"ש לעניינים מנהליים בלבד, לדון בתובענה. המבקשת היתה צריכה להגיש את תביעתה הייצוגית לביהמ"ש האזרחי. אם נגדיר את המסרונים ששלחה העירייה כהודעה על שירותי תרבות שהעירייה מוסמכת ומחויבת להעניק לתושביה, לא ניתן להחיל את סעיף 30א לחוק התקשורת, שעוסק בפרסומת למטרה מסחרית. בהתאם לסעיף 249 לפקודת העיריות, העירייה מוסמכת למתן שירותי תרבות ומחויבת לפעול בתחומי סמכותה לרווחת התושבים. אין חולק כי שירותי תרבות ופרסומם הם לתועלת הציבור. העירייה טענה כי שני האירועים שפורסמו מומנו או סובסדו על-ידי העירייה, כך שלא זו בלבד שלא הרוויחה מהם מאומה, אלא שהיא אף הוציאה מתקציבה על-מנת לממן ולסבסד אירועים אלו לרווחת התושבים. אכן, עלות של 10 ש"ח לשימוש במגלשה (כאשר יתר הפעילויות בחינם), נראית התנהלות סבירה של העירייה, כך שלא ברור האינטרס הציבורי בניהול התובענה. גם ביח לכנס בעלות 60 ש"ח, המבקשת לא הפריכה את טענת העירייה כי האירוע מסובסד על-ידה. חזקת תקינות המעשה המנהלי עומדת לזכות העירייה. המסקנה המתבקשת היא כי אין סמכות עניינית לביהמ"ש לעניינים מנהליים לדון בתובענה.