(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת רונית פינצ'וק-אלט): תביעת לשון הרע. התובע הוא דמות ציבורית הפעילה בתחום הספורט. הנתבעת היא מפעילת האתר YouTube. הנתבעים 2-3 הם שהעלו את הסרטונים נשוא התביעה ל-YouTube. במהלך ההליך הנתבעים 2-3 הסירו את הסרטון מהאתר והגיעו להסדר עם התובע מחוץ לכותלי ביהמ"ש. הנתבעת לא הסירה את הסרטון מהאתר למרות פניית התובע אליה. עיקר התביעה בטענת התובע כי הסרטון שהועלה ל-YouTube כולל תכנים המהווים לשון הרע אודותיו. התובע אף טען כי התכנים נכנסים לגדר קריאה לעשיית מעשה אלימות ולפיכך יש לראות בהם משום הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 144ד2 לחוק העונשין וסעיף 63 לפקודת הנזיקין. כן נטען כי הנתבעת התרשלה. הנתבעת טענה כי לא מתקיימות העילות להן טוען התובע, כי לא יצרה ולא פרסמה את הסרטון וכי אינה נושאת באחריות לתוכנו. לטענתה, לא נגרם לתובע כל נזק בגין הפרסומים והוא אף לא עשה דבר כדי להקטין את נזקיו. נפסק - 

• לשון הרע - סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, ועלול לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג וכן דבר שפרסומו עלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. 
• הסרטונים מושא התובענה מתעדים התקהלות אוהדי כדורגל שבמהלכה נאמרו הביטויים נשוא התובענה. על אף היות הביטויים וולגריים ונמוכים, אין הם עולים כדי לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. קיים קו עדין ביחס לקללות וגידופים, כך שאלה יכולים, מחד גיסא, לבזות את פלוני עד מאוד ובכך להיכנס לגדר לשון הרע, ומאידך גיסא, יכולים להוות ביטוי לשפת רחוב שהשימוש בה רווח. לפיכך, יש לתת משקל להקשר ולנסיבות בהם נאמרו הביטויים.
• הביטויים "בן זונה", "מניאק" ו"נשק לי את התחת" אינם עולים לגדר פרסום לשון הרע ולכל היותר מהווים שימוש ב"שפה נמוכה". באשר למשפט "[שם התובע] מת", מדובר במשפט שהמשמעות שלו ניטרלית לפי אופיה וטיבה ומשכך, אין בו כדי להשפיל, לבזות או להפוך את פלוני להיות מושא ללעג. התובע לא פירש באיזה אופן יש בתוכן הסרטון כדי להשפיל או לבזות אותו. התביעה בעילת לשון הרע נדחית.
• הפרת חובה חקוקה - תחילה, יש להידרש לשאלה מקדמית והיא האם ניתן להחיל את עוולת הפרת החובה החקוקה על חוק העונשין. הסוגיה נדונה בעניין קונקטיב גרופ וניתן למצוא בו שתי גישות שונות. גם מנקודת המוצא המקלה עם התובע, ולפיה ניתן ביתר קלות להחיל את העוולה על איסורים פליליים, נראה כי בנסיבות המקרה לא הוכח קיומם של יסודות העוולה, בין היתר, משלא הוכח קשר סיבתי בין המאורעות המתועדים בסרטונים נשוא התובענה, לבין האירוע במסגרתו הגיעו מספר אוהדים של קבוצת הכדורסל מכבי ת"א לבית התובע ותלו כרזות בגנותו על דלת ביתו.
• לא הוכח שהפרסום עפ"י תוכנו ונסיבותיו יביא בהסתברות של אפשרות ממשית, לעשיית מעשה אלימות, ובשים לב למכלול הנסיבות ובין היתר מיהותה של הנתבעת והקשיים הגלומים בסיווגה כמפרסמת, ההקשר בו בוצע הפרסום, מעמדו וחשיבותו של חופש הביטוי בשיטת המשפט הישראלית והזהירות בה נוקטים יועצים משפטיים לממשלה בסמכותם לאשר כתבי אישום לעניין הסתה לאלימות, וכן זהותו ומעמדו הציבורי של התובע.
• רשלנות - התובע לא הוכיח שהתקיים קשר סיבתי בין הנזק הנטען להתנהלותה של הנתבעת, וכשחלף זמן בין מועד העלאת הסרטונים ל- YouTube לאירוע בו אוהדי הקבוצה הגיעו לפתח ביתו, ובכך יש להביא לניתוק הקשר הסיבתי. לפיכך, ומשלא התקיים יסוד חיוני לצורך גיבוש עוולת הרשלנות, מתייתר הצורך לדון בשאלות ביחס לחובת זהירות ביחס לנתבעת, כמי שמשמשת "פלטפורמה" ו"במה" לציבור. התביעה נדחתה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 10,000 ש"ח.

עדכון: ביום 24.1.2017 ניתן פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שרה דותן) במסגרת ערעור שהגיש התובע על פסק-הדין לעיל. לבקשת המערער, נמחק הערעור ללא צו להוצאות. נפסק - הסרטון נשוא הדיון חרג מגבולות הטעם הטוב (בלשון המעטה). מדובר בהתנהלות בוטה וגסה שמקומה לא יכירנה בשיחה הציבורי ואין אלא להביע צער על כך שהסרטון שודר במשך כשנה. יחד עם זאת, אין בכך כדי לקבוע כי השידור מהווה לשון הרע ופסק-הדין שניתן נכון מבחינה משפטית. "הכרזה" שאדם מסוים מת בעוד חי ובידיעה ברורה שהעובדה הנטענת אינה נכונה היא אמירה ניטרלית, אולם אין היא מגיעה לכלל לשון הרע [ע"א 58866-09-16 קופל נ' YOUTUBE LLC].