(החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופט יעקב שינמן): בקשת המשיבות למחיקה על הסף של הערעור שהגיש המערער, בטענה כי הוגש באיחור. נפסק - יש לדחות את הבקשה. המשיבות טענו כי יש להחיל על המקרה את "כלל הידיעה" וכן את "כלל ההמצאה", תוך שטענו כי המערער צפה בפסה"ד באתר בתי המשפט וכן כי פעל לפי פסה"ד כששילם את ההוצאות בהן חויב. המשיבות הסתמכו על תקנה 497ג לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, העוסקת ב"המצאת כתב בי-דין אלקטרוני". במקרה דנן אין לקבוע באופן חד-משמעי כי פסק-הדין הומצא לתיבת הדוא"ל של ב"כ המערער, וחל החריג הקבוע בסעיף 497ג(ג2) לתקנות, היות ובהתאם לתצהיר ב"כ המערער קיים ספק רב האם ההודעה בדבר המצאת פסה"ד אכן הגיע לתיבת הדוא"ל שלו באותו מועד, בשל תקלות שהיו לו באותה העת מול מערכת "נט המשפט". גם אם היתה מתקבל טענת המשיבות כי נעשה שימוש בכרטיס החכם של המשיב לצפייה בפסק-הדין, הרי שאין בכך כדי להוות המצאה כדין של אותו פסק-דין. יש גם לדחות את טענת המשיבות כי המערער קיבל מהן דרישה לתשלום ההוצאות שנקבעו בפסה"ד, בצירוף פסה"ד. אין בעצם העובדה כי המערער שילם לב"כ המשיבה את ההוצאות שנפסקו בפסה"ד, כדי להעיד שפסה"ד הומצא לו באותו מועד. אין גם לקבל את טענת המשיבות כי יש להחיל במקרה זה את "כלל הידיעה" המהווה חריג ל"כלל ההמצאה". הלכה פסוקה היא כי דרך המלך להמצאת כתב בי-דין היא המצאתו באחת הדרכים הקבועות בתקנות, ורק במקרים חריגים ונדירים המגיעים לכדי חוסר תום לב והשתק, יסטה ביהמ"ש מן הכלל ויסתפק בידיעת בעל הדין על דבר קיומו של פסק-הדין. כאמור, צפייה יזומה במסמך, אם וככל שאכן נעשתה, יכולה להיעשות על-ידי גורם במשרדו של עורך הדין ואין כל ערובה כי עובדת מתן פסה"ד הובאה לידיעת עוה"ד. אין גם לראות במשלוח דרישת תשלום למערער, מבלי שהוכח כנדרש כי אכן צורף לה פסה"ד, משום המצאה המהווה תחליף להמצאת פסה"ד במלואו, בדרך המלך הקבועה בתקנות.