(פסק-דין, עבודה ת"א, השופטת נטע רות): התובעת הועסקה כעו"ד במשרד עורכי הדין של הנתבעים. בתביעתה, עתרה התובעת לתשלום גמול עבור שעות נוספות, פיצויי פיטורים ועוד. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, במסגרתה עתרו לחיוב התובעת בפיצוי על הנזקים שגרמה להם לטענתם במהלך עבודתה (לקראת תום תקופת התמחותה), בשל פרסום מאמר מועתק באתר המשרד, תוך הפרת זכויות היוצרים של צד שלישי. תביעתה של התובעת התקבלה בחלקה. ביחס לתביעה שכנגד, נפסק - יש לדחות את התביעה שכנגד. ככל ומדובר בתביעה המושתת על עוולת הרשלנות, זו אינה מצויה בסמכותו של ביה"ד. ככל שמדובר בטענה בדבר הפרה של הסכם העבודה, הרי שלפי הפסיקה חיוב העובד בפיצוי בשל הפרה כאמור דורש הוכחה של הפרה מהותית, קשה וחמורה. תנאי שלא התקיים במקרה זה, כפי שניתן ללמוד מהתנהלות הנתבעים אשר הבליגו על אותה "הפרה" והמשיכו להעסיק את התובעת לאחר מכן בלא לדרוש ממנה פיצוי, תוך שהם משלמים לה מעת לעת מענקים מיוחדים כביטוי להערכה על ביצועיה. התנהלות זו של הנתבעים מלמדת כי גם הם סברו, בזמן אמת ועד להגשת תביעת התובעת, כי אין מדובר בהפרה חמורה של הסכם העבודה ולחילופין, כי הסכימו למחול עליה וויתרו בהתנהגות על כל דרישה לפיצוי בגינה. סוגיית הוויתור נבחנת על-ידי התנהגות ממושכת של הצדדים בזמן אמת ולא במועד שבו מוגשת התביעה לתשלום זכויות קוגנטיות.